סרטו החדש של אבי נשר, "האהבות שלנו", אמור לתפקד בשני מישורים – כסרט וכטקס. נתחיל בשני: אין מוצדק מהצורך של כולנו לעבד דרך הקולנוע את אירועי אותו יום נורא. הישראלים זקוקים ל"רשימת שינדלר" ול"להציל את טוראי ריאן" שלהם. סרטים הם לפעמים חלק מהזיכרון הלאומי, תעודת זהות, גלעד להתאחד סביבו ולהתרגש. במובן הזה, ובעיקר במובן הזה, "האהבות שלנו" יכול לספק לחלק מהצופים את ליטרת הרגש, ההזדהות וההבנה שלהן אנחנו כה כמהים.
נשר מתעקש שזה "לא סרט על שבעה באוקטובר". ברמת העלילה, לכאורה, זה בדיוק מה שהוא: חמישה-שישה סיפורים מצטלבים, סביב כ-15 דמויות, שחייהן משתנים באחת. אבל נשר פחות מתעניין בשחזור של אירועי אותו יום. הוא שואל איך האנשים הכי קרובים אלינו חדלים להיות מובנים מאליהם כשטרגדיה מכה בדלת. למשל, סיפור אחד עוסק באב גס רוח (שלום מיכאלשווילי) שמסוכסך עם גרושתו ובתו, וביום עצמו חייב לדהור להציל את הבת. אחר עוסק בשוטרת (מגי אזרזר) שרגע לפני הטבח, הדבר הכי מפחיד בחייה הוא לצאת מהארון מול אימה ולהתוודות על אהבתה לבת זוגה.
זה קו מחשבה יפה והומניסטי, טיפוסי לנשר, שתמיד הצליח לתאר בחיוניות את חדוות החיים בישראל בצל החשש ממוות: האינטריגות והצחוקים ב"להקה" כשברקע מלחמת ההתשה, חרמנות הנעורים לצד חוסר המוצא ב"סוף העולם שמאלה", והרומנים וההורמונים רגע לפני שהאויב סוגר עליך ב"זעם ותהילה" וב"תמונת ניצחון". בסרטיו ישראלים הם קודם כל חפצי חיים, וזה כבר משהו שיכול לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו.
ובכל זאת, "האהבות שלנו" לא מספיק טוב. לצד רגעים אפקטיביים ומרגשים, יש בו דיאלוגים עמוסי אקספוזיציה, משחק חורק והיעדר סאבטקסט. צורמות גם סצנות המלחמה, שנראות חלקיות וכפויות. כל סרט שמתאר רגע מטבח הנובה היה נתקל בשאלות אתיות ובהאשמות בסנסציוניות. אבל ב"רשימת שינדלר" – ההשוואה המתבקשת – יש גם קולנוע נפלא, סצנות בלתי נשכחות ששואבות אותך לאימה, לאבסורד ולרגעי החמלה וההומור. "האהבות שלנו" נעדר ברובו את הספציפיות הזו. ולא רק ספילברג הצליח בעבר במשימה: נשר עצמו כבר טיפל טוב כל כך בפסיפס דמויות על רקע מצור ומלחמה ב"תמונת ניצחון", אולי היפה בסרטיו המאוחרים. הסרט ההוא, שמתרחש במלחמת העצמאות, יצא פחות משנתיים לפני הטבח. בדיעבד, הוא נדמה מדויק יותר מ"האהבות שלנו" ביחס למה שהתרחש באותו יום, ואף נבואי.
מתוך הסרט
(עמית יסעור)
חשוב להדגיש: כמה מהסצנות כאן טובות וקולעות. סצנה בסיום, שכוללת שיר של אריק איינשטיין, מרגשת בדין, דווקא מפני שהדמויות לא זוכרות את המילים. דווקא הרגעים המהוססים, העקיפים, ה"לא קשורים" הם החדים ביותר. אלא שהסרט רוצה להיות גם וגם וגם: גם אפי וגם אינטימי, גם היסטורי ופוליטי וגם אישי. השאיפה ראויה לגמרי. ההצלחה חלקית ביותר.
עוד לא התחלנו אפילו לעכל את מה שקרה למדינה באותו יום נורא. אין לי ספק שרבים ייצאו מהסרט דומעים, וירגישו שמשהו אצלם נסגר או נפתח מחדש. יש לזה מקום בקולנוע. זה חלק מהטקס. וגם כסרט יש כאן הישגים: רגעים של רגש מדויק, אנושיות והומור, שמזכירים למה אני אוהב את הקולנוע של נשר. חבל שהסרט השלם אינו מגיע לרמת הרגעים הטובים שבו.
