הסופר // יואב בלום } כתר } 240 עמ'
מיכאל קורן, סופר ישראלי מצליח כבן 40, הוא גיבור הספר הזה. סמוך לפתיחת הספר אנחנו קוראים עליו ועל העורך שלו, גדעון מרחבי, כשהם ממתינים בנתב"ג לטיסה. השניים עומדים לטוס לקבלת פרס ספרותי יוקרתי, שיוענק למיכאל באירופה (אם אינני טועה, ישנה עמימות היכן בדיוק). עיקר הסיפור יעסוק בנסיעה הזו ועיקר הדרמה שבו נובע מכך שמיכאל איבד את אמונתו בספרות, בדיוק כשמגיעה הכרה חיצונית מרשימה כל כך בדמות הפרס.
מה מהות המשבר? ניתנים לנו לאורך הרומן כמה הסברים. האחד, נקרא לו אפיסטמולוגי-מטפיזי: הספרות היא שקר מכיוון שהיא לא מציגה את בני האדם כמו שהם, קרי "מכונות נשימה והזרקת דם, מוחות ספוגיים שמניעים איברים בדרך למטרות שהוטבעו בהם מכוחם של הרגל או אבולוציה". הספרות הינה, לפיכך, שקר, "הדחקת הכלומיות, שכחת האַין". השני, כמה עמודים הלאה במורד הספר, יורד מהגבהים האלה אל גובה מדפי חנויות הספרים: "על המדפים מסביב צופים בערגה הספרים שכבר סיימו את הסבב על השולחנות, פנסיונרים בני חודשיים. בודדים, בגלות, הם מחכים בחרדה ובציפייה למי שאולי יגיע ויסתכל גם עליהם, סיכויים לגאולה נמדדים בעיקר לפי קרבתם לגובה המדף האופטימלי, לא נמוך או גבוה מדי". וגם שם מוקפים ומתחרים הספרים הראויים ב"סמאט דל עלילה", או "ספר ישראלי על צעירים אחרי צבא שמגלים בחו"ל את להט"ביותם יחד עם פלסטיני צרפתי", או "ספר ניו אייג' שבו תדרים ואנרגיות יוצרים שפה חדשה לדבר עם עצמך ועם היקום". במקום אחר, מתואר תסכולו של מיכאל מאי-הבנת יצירתו בידי הקוראים. ומיד אחר כך, באופן מעט הפוך, הוא אומר לגדעון שהיה רוצה לכתוב ספרים בדרכים לא שגרתיות, ספרים שייכתבו רק למען כותבם ("'פעם אחת תן לי לכתוב ספר שהגיבור שלו לא משתנה, לא עובר תהליך' [...] היה רוצה לכתוב ספר שאיש לא יאהב. ספר שמראש ייכתב בשביל לא למצוא חן"). בהמשך השיחה עולה התסכול מכיוון מעט אחר: ספרים אינם משנים את העולם, הם חסרי משמעות. ובהמשך עולות עוד אפשרויות או וריאציות על האפשרויות הקודמות: חולשת האמנות מול העולם והיצרים; שקרי העלילה והעמדות הפנים של הידיעה על מה הם מדברים שסופרים מתמחים בהם ("סופרים הם השקרנים הטובים בעולם"); היותם של הסיפורים, לפי תפיסות של אבולוציה תרבותית א-לה 'הגן האנוכי' של ריצ'רד דוקינס, כמו "מימים" (כידוע, דוקינס הוא זה שהמציא את המושג Meme), כאלה שמשתמשים בנו ולא אנו בהם ("כי בגלל הסיפורים שמהם אנחנו עשויים אנחנו כלואים בעולם שלעולם לא נצליח לראות איך הוא כשלעצמו, עשויים ממחשבות שמעולם לא היו שלנו").
הדילוג הזה מהסבר אחד לשני מעלה את החשד שההסברים עצמם משניים ולמעשה מתואר לפנינו דיכאון, משבר אמצע החיים או חסם כתיבה מסוג כלשהו, שמחפש לעצמו רציונליזציות. בהיות מחברו של הרומן אדם נבון בעליל, הוא מודע לכך שזו אפשרות ומעלה אותה במרוצתו. אך בתוך ההיגיון של הרומן, האפשרות שמדובר במצב נפשי קודר אינה באה על מנת לבטל את הספקות האחרים שמועלים פה. וכיוון שאלה לא ממוקדים הם פוגמים בכוח של הרומן. חלקם פשוט אינם משכנעים או שהם ילדותיים, והפיזור כשלעצמו מחליש אותם אסתטית ומהותית. לפני 30 שנה בדיוק פירסם ג'ונתן פראנזן מסה בשם 'למה לטרוח?' — מסה שעסקה במשבר כתיבה של פראנזן. הטקסט הזה הוא, בעיניי (ולא רק; הוא זכה לתשומת לב רבה, ובצדק), אחד הטקסטים המכוננים של הרפובליקה הספרותית בהווה. המשבר המתואר בו ברור: הספרות לא מזיזה לאף אחד היום, בוודאי בהשוואה לטלוויזיה. והמוצא מהמשבר שהוא מנסח במרוצת המסה הוא מקורי ביותר: בשביל אנשים מסוימים, אולי לא רבים, אין תחליף למדיום הספרותי, באפשרו להם סוג של התבודדות שנחוצה להם כאוויר לנשימה דווקא על מנת לתקשר רגשית (!) ובאופן עמוק עם העולם.
יש במרוצת הרומן הזה קטעים רבים יפים ובתוכם מצטללים כמה קטעים מרשימים במיוחד שעוסקים בכתיבה. לא כאלה המסבירים מדוע לא לכתוב, אלא מדוע כן לכתוב ואיך לכתוב. למשל, קטע שמסביר ומדגים איך בחירות מילים קטנות שגויות מצטברות אט-אט להעכיר פרוזה טובה. או, דוגמה נוספת – מהקטן לגדול ביותר – הרהור מטפיזי שנראה לי מעניין ופורה על השאיפה לאינסוף והשאיפה לאיון שיש בכתיבה. גם המנוע העלילתי החיצוני המרכזי — הטיסה אל הפרס והמאורעות שקורים במרוצת קבלתו – יעיל.
אבל חוסר המיקוד המוזכר בהנהרת המשבר, שנלווית לו ילדותיות מסוימת בחלק מהנימוקים למאיסה בכתיבה (ילדותיות שהופכת את ה"התפכחות" וההתרה של המשבר ללא מספיק רצינית ועמוקה, כי מי שלא השתכר גם לא יכול להתפכח) – מקבלים חיזוק שלילי מעלילות המשנה כאן ומאיזו תפנית עלילתית מרכזית. התפנית העלילתית, שלא אחשוף אותה מטעמי ספוילר, גימיקית בטיבה. ואילו סיפורי המשנה, קטעי פנטזיה על דמויות שונות שמאוימות מ"איש בשחור" מסתורי שבא לכלותם, מדגימים את סוג הרעיונות המבריקים שנראים טוב בתמצות במשפט אחד אך לא בפריסתם על פני עשרות עמודים. •
