מילה של פיל // דאנה איבגי } איורים: רעות בורץ } עם עובד } 44 עמ'
פעוטות ישראל חולקים את ראש הטבלה הבינלאומית בשימוש במוצצים. יחד עם ארה"ב ואוסטרליה, התינוקות שלנו מוצצים מוצצים ממש מהימים הראשונים לחייהם. המוצץ הוא לא המצאה מודרנית והשימוש בו אינו נפוץ יותר בהכרח בקרב אמהות לולו-למון שמשתמשות בעגלה כבאימון כוח. גם בתרבויות אחרות השתמשו במאלחשים אורליים למיניהם: לא אשכח את ההמלצה ל'בולבול של כבש' שקיבלתי מקרובת משפחה ותיקה עם לידת בתי הבכורה, פרקטיקה טבעית שמשתמשת בתכונותיו הצמיגיות של הבולבול, כמובן אחרי תהליך של המלחה וייבוש.
איור מתוך הספר: רעות בורץ
כמו כל המוצצים שיבואו אחר כך – סיגריה, טלפון – עם המוצץ קל להתחיל אבל קשה להפסיק. כאן נכנסים לתמונה עשרות ספרים שעוסקים בגמילה ממוצץ. לכל משפחה יש את הספר האהוב שלה. אצלנו אהבו את 'נעמה והמוצץ' של שלמה אבס (עם איורים של דני קרמן) – חבר של כבוד במדף "ספרים שלא היו עוברים היום". מדובר במעין עיבוד ל'אליעזר והגזר', שבו ההורים המיואשים קוראים לדוד עם דחפור ושלשלת ברזל כדי לנסות לשלוף את המוצץ מפיה של הפעוטה.
'מילה של פיל', ספר הביכורים של השחקנית והמוזיקאית דאנה איבגי, עם איורים מתוקים של רעות בורץ, מנסה את כוחו בשדה חרוש. יש לשער שהפופולריות של איבגי הייתה חלק מהמניעים להוצאתו, עם זאת, הוא נותן פייט מוצלח, בעיקר משום שהוא ספר בן זמננו. כניסת המסכים לכל חור בחיינו גוררת כל תחום אחר לתחרות בלתי הוגנת ובלתי ראויה. גם כשאנחנו לא במסך, ההתמסכות מכתיבה את חיינו: את השפה ואת האסתטיקה. תרבות של פוסטים ושל סרטונים מביאה איתה יותר כתיבה בגוף ראשון ובטון פמיליארי יותר, ויותר התייחסות למדיום עצמו. ספרי-להיט רבים הם "ספרים שמודעים לספריותם" – כגון 'הספר בלי תמונות', או 'הספר הזה אכל לי את הכלב'. הפיל הקטן, גיבור ספרה של איבגי, רואה את הקוראים ממש כפי שהם רואים אותו. אמנם, כבר ב'איתמר מטייל על קירות' ראינו יחסי גומלין בין דמות הילד לאמנות שסביבו: האריה מהתמונה הראשונה שאליה נכנס מזהה את איתמר מיד בתור "הילד מהמיטה למטה". אבל בעוד שאצל גרוסמן הסיפור כולו מובא בגוף שלישי, כך שלמעשה הקיר הרביעי לא נשבר ונשמרת אגדה סגורה על המעבר האפשרי בין העולמות — אצל איבגי הקיר אל הקורא פתוח לרווחה. גם הבחירה ברעות בורץ, שמגיעה מעולמות הקומיקס — ועושה כאן שימוש עדין בצבעי עיפרון ופלטת צבעים מצומצמת במתכוון, של צבעי יסוד בלבד — היא מאוד "ברוח הזמן".
"היי! שלום! מי אתם?" כך נפתח הספר, כשהפיל הקטן מציץ אלינו מבעד פתח תחום; לכאורה דלת, אבל איזו דלת יש בג'ונגל? הפתח הזה, בגודלו, מזכיר מאוד מסך של טלפון, והפיל הקטן והסימפטי מתקרב ומתרחק מהעדשה. הן הטקסט – "תראו לי אתכם רגע מקרוב... יו... אתם חמודים!" והן האיור מתייחסים לעין המסתכלת. "מה זה המקום הזה? איפה העצים? איפה הנהר?" שואל הפיל, ואז לוקח אותנו לסיור בג'ונגל. גם כאן, במרכז הטקסט והאיור, נמצא הסיור עצמו ולא מושאיו, כשהוא מביא זווית ראייה ספציפית ולאו דווקא אידיאלית, ממש כאילו מדובר במצלמה. כלומר, הספר מפנה עורף (או ישבן, כלשונו המשועשעת) לאומניפוטנטיות של הספרות, שיכולה להראות כל דבר, מכל זווית, לטובת הצמצום של העדשה.
לפילון יש מקל שאיתו הוא נרגע בלילה, אבל הוא מעוניין במשהו אחר: "עגול, צבעוני ומיוחד, הם מכניסים אותו לפה ביד, ופשוט משאירים אותו שם, אבל לא בולעים אותו אף פעם! וכשהם איתו הפנים שלהם נרגעים והגוף כמו שבלול משתבלל, ממש כמוני, כשאני מחזיק את המקל". הפיל פשוט "חייב כזה". הוא מסביר וצורח ובוכה, ואמא לא מבינה על מה הוא מדבר, עד שגם היא מגלה את הקוראים, כלומר אותנו. כאן הספר משחק משחק כפול מחוכם, שבו האמא הפילה שמשתפת פעולה עם מה שהוא אולי משחק דמיון של הפיל, קורצת כאן לאמא – או האבא – שקוראים את הספר, ומשתפים גם הם פעולה עם המשחקיות שבו.
בהמשך הפילון מבקש מהקוראים לקרב אליו רק לרגע את המוצץ, מה שמבטיח חגיגה אינטראקטיבית לא היגיינית, שבה הקוראים ינסו להכניס בנדמה-לי את המוצץ המרויר אל הפה הפעור על הדף. כאן אנחנו מגיעים לחלק השני בעסקה, ולעוד רכיב שהופך את 'מילה של פיל' לספר פרידה-ממוצצים מודרני ומכיל: "אני בתמורה מציע מקל!/אמיתי מהג'ונגל! אף פעם לא מתקלקל/זה מקל נגד אריות, מקל נגד זבובים, ואפילו מקל נגד חלומות לא טובים". הפילון מציע כאן חפץ מעבר למתקדמים, כזה שמוציא את הילד לשלב של התמודדות עם מצבים מורכבים יותר, אבל הוא לא לוחץ, ולא מדבר סרה במוצץ – נהפוך הוא – הוא רומז שימתין עד שהקוראים יגדלו וכבר לא ירצו את המוצץ שלהם.
מה שנותר לא לגמרי פתור הוא מדוע מלכתחילה הפיל, שיש לו מקל, מעוניין בכלל במוצץ. אולי זה משום שהמוצץ עשוי מפלסטיק צבעוני וקורץ, לעומת המקל — שהוא טבעי ומשמים כמו איזה בולבול של כבש. •
