"הסדרתיים" היא ממתק טלוויזיוני בימים האלה. קשה למצוא בטלוויזיה הישראלית קומדיות שאפשר לכבות איתן את הראש, אבל גם כאלה שלא יזלזלו בך ולא ידרשו תואר ראשון ברפרנסים לסוף הניינטיז. לפעמים נדמה שצריך לבחור בין בדיחות שמסבירים לך שלוש פעמים לבין בדיחות שדורשות היכרות אישית עם ארכיון ערוץ הילדים. הקומדיה של כאן חינוכית מצליחה למצוא מקום נעים באמצע. מתברר שאפשר להיות סדרת נוער בלי להתייחס לצופים כמו לפעוטות.
כמו “הפשוטע", גם היא עמוסה ברפרנסים לתרבות הפופ, אבל עושה את זה בעדינות ובלי ללחוץ כל הזמן על הגז. לא כל אזכור מגיע עם מרפק לצלעות ותחינה שנשים לב כמה הכותבים בעניינים. היוצרים רשף שי ויגאל שפירא והבימאית שירילי דשא מבינים שהיכרות עם הקלישאות היא התחלה טובה לקומדיה, אבל לא יכולה להיות כל הקומדיה. צריך גם שיהיה לנו אכפת ממישהו בין קריצה לקריצה.
כיף של דבר. מתוך הסדרתיים
הקריינות המשעשעת בתחילת הפרקים מזכירה את זו של "החתולים הסמוראיים" בשנות ה-90. בכוונה או שלא? אפשר ליהנות מזה ככה או ככה. בכל מקרה, נווה עלומים נראית כמו מקום שכיף לחיות בו: צבעוני, מוגזם, מלא דמויות משונות ובעיקר כזה שמבין שסדרת נוער לא חייבת להיראות כמו שיעור חינוך עם פסקול.
העונה השנייה מחזירה את רון וגאיה אל “נווה עלומים”, הסדרה שבתוך הסדרה, באמצעות אירוע קוונטי. כלומר, הפתרון התסריטאי האלגנטי ל”בואו לא ניתקע עכשיו על איך זה הגיוני”. אבל לא באמת צריך להתעכב על המנגנון. מה שחשוב הוא שהסדרה משתמשת בו כדי להמשיך להשתעשע בהרגלים המגוחכים של סדרות נוער, וגם באלה שלנו כצופים: הרצון שהכול יישאר מוכר, הפחד משינויים והתחושה שהעונה החדשה הרסה לנו את הסדרה האהובה.
בתוך כל זה יש גם רומנטיקה, תעלומה, ניסיון חיסול ודמויות שמגלות שלא תמיד אפשר לחזור לעולם שעזבת ולצפות שהוא יחכה לך בדיוק באותו מצב. אבל "הסדרתיים" לא נותנת לעלילה להשתלט עליה. היא נשארת קודם כול קומדיה, כזו שיכולה לצחוק על עולם הטלוויזיה ועדיין ליהנות ממנו, בלי לעמוד מעליו עם פרצוף של מי שכבר ראה הכול.
ובאופן כללי, סדרות הנוער של כאן ממשיכות להעלות את הרף בכל שנה, מה שקשה להגיד על כל התכנים של התאגיד. יש לנו פה ממש תעשייה משלנו שאפשר להתגאות בה. בימים של בחירות ודרמות ביטחוניות אינסופיות, במקום לתת לעוד סדרת מתח של נטפליקס לבזבז לכם את הזמן, תנו צ’אנס ליקום של נווה עלומים. יש להם גם כמה שירים קליטים כמו שיש בדרמות טורקיות.
בקטנה
מי שצופה ב"פטריוטים" מדי פעם ידע שזה רק עניין של זמן עד שינון מגל או אחד מחבריו יסדר לגדי איזנקוט את קמפיין הבחירות. ההסבר שהמנחה העדין לא התכוון לקוף מהספארי אלא ל"קוף" שפשוט לא מסוגל להחליט בעצמו ונשלט ע"י אחרים פשוט לא מספק וגם מעניין. אנשים איבדו את הקריירה שלהם על הרבה פחות מזה, אבל לינון מגל וחבריו מותר להגיד הכל.
