באנגליה ובוויילס, כל הברבורים שאינם מסומנים וששוחים במים פתוחים שייכים למלך, כלומר למה שנקרא 'הכתר הבריטי'. מאז ימי הביניים, הברבורים נחשבו למעדן יוקרתי שהוגש בארוחות מפוארות של בית המלוכה. המלך רצה להבטיח לעצמו מונופול על מנת העוף המבוקשת, אבל כיום הזכות נשמרת למטרות סמליות, מה שלא תהיינה.
'שירת הברבור', כותרת ספרו של צ'ארלס ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, שמתה לפני כ-30 שנה, טעונה בשני הקשרים. ביוון העתיקה רווחה האמונה שהברבור שותק כל חייו, אבל שר את השיר היפה ביותר שלו רגע לפני מותו. לכאורה הצירוף מתייחס לנסיכה דיאנה, כי מטרתו של הספר להחזיר את דיאנה מהכתר אל משפחתה. דיאנה אהבה בלט, וב'אגם הברבורים' הנסיכה כלואה בדמות ברבור. רק אהבה אמיתית תשחרר אותה, אבל הנסיך בוגד בה ונשבע אמונים לכפילה שלה, הברבור השחור.
בעצם כותרת הספר היא הודאה. ספנסר אומר שזוהי שירת הברבור שלו עצמו. בשנות ה-60 לחייו, ביודעו שאף אחד מהוריו לא הגיע לגיל 70, מבחינתו זהו הספר הכי חשוב שלו (כהיסטוריון בוגר אוקספורד, הוא פירסם תשעה ספרי עיון, ארבעה היו רבי-מכר של "הסאנדיי טיימס"). הספר מוצג כאפשרות להאזין לשיר האחרון של האחות, אבל מתברר כשיר האחרון של האח.
הברבור של ספנסר שר מתוך אבל וכעס, ולכן הספר מריר וכתוב באנגלית מרהיבה, בד בבד. כל ספר זיכרונות נבנה סביב רגע אחד שמצדיק את הכתיבה, וב'שירת הברבור' הרגע הזה קשור לשתי שיחות טלפון שנערכו בשבוע שהתחיל בתאונה והסתיים בלוויה, בין ספנסר ובין צ'ארלס, אז נסיך וויילס ובעלה לשעבר של אחותו. אלה היו שתי השיחות היחידות שניהל ספנסר עם צ'ארלס בכל חייו, והוא היה ער במיוחד לכל מילה.
בשיחה הראשונה, זמן קצר אחרי שנודע שדיאנה מתה, צ'ארלס נשמע לספנסר נרגש ואפילו שמח, כמו מישהו שזכה בלוטו. ספנסר לא ידע אז שהנסיך כבר חישב שהמוות של גרושתו משחרר אותו להינשא לאהובתו קמילה. השיחה השנייה היא הלב של הספר. השניים דנו אם הבנים ויליאם (אז בן 15) והארי (אז בן 12) יצעדו בתהלוכת הלוויה מאחורי ארון אמם, ברחובות לונדון, מול מאות אלפי אנשים על המדרכות ומיליארדים על המסכים. ספנסר אמר לנסיך שדיאנה לא הייתה רוצה שבניה יעברו את זה. הנסיך השתתק לרגע ואז שיחרר את מה שספנסר תמיד פירש כבוז כבוש לאחותו, ואת הפליאה שלו מכך שהעולם כל כך כואב את לכתה. הנסיך לחש שאפשר להיות בטוחים שישכחו אותה מהר מספיק.
זה היה ויכוח על הילדים, שבו ספנסר ניסה להחליף את אחותו כמי שמסוגל להחליט בשמה. ויליאם עצמו אמר בסרט תיעודי של ה-BBC שהוא זוכר בעיקר שהתחבא מאחורי השערות שנפלו על מצחו, ושהרכין את ראשו כל הזמן, כמעין שמיכת ביטחון קטנה. הוא תיאר את ההליכה כארוכה ובודדה מאוד, ואמר שהיה ילד שרק רצה להיכנס לחדר ולבכות שאמא איננה, אבל הכריחו אותו להיות נסיך שצריך למלא חובה. יש כאן אירוניה שמלווה את הספר כולו. לפי ספנסר, צ'ארלס אמר שישכחו אותה בקרוב, אבל באותה שיחה התעקש לייצר את התמונה שאי-אפשר לשכוח: שני ילדים הולכים במשך שעות מאחורי ארון. מה שהעולם רצה לראות כתיאטרון תיעודי זה את העצב של הילדים הללו, אבל ויליאם העיד שבתוך ההצגה הוא רק ניסה שלא להיראות.
• • •
שאלת העיתוי של הספר אינה קשורה רק ליום השנה ה-30, ולרצון של ספנסר לכתוב עדות בלשונו ולהפריך אי-אמיתות שהתקבעו. ההסבר שהוא אינו אומר קשור לעובדה שהאיש שלפי עדותו העליב את דיאנה ואותו יותר מכל הוא היום המלך צ'ארלס השלישי, הכוח המוסדי הסמלי של המדינה.
זה לא רק ספר של התחשבנות משפחתית. זה כתב אישום פומבי וקטנוני, וההבדל הזה מסביר את עוצמת התגובה. ארמון בקינגהאם אינו נוהג להגיב על ספרים, אבל הפעם פירסם הודעה שרומזת, שהאבל שיבש את דעתו של ספנסר.
הנסיכה דיאנה, צ'ארלס ספנסר ואמם
צריך לזכור שהספר יוצא בתקופה שבה מושגים פסיכולוגיים ופמיניסטיים, שלא היו בשימוש בשנות ה-90, נעשו חלק מהשפה של כולנו, ובראשם גזלייטינג. זהו מונח שמתאר מניפולציה שגורמת לאדם לפקפק בזיכרונו, בתפיסתו ובשפיותו. זה מה שהארמון עושה. המונח השני הוא הסגברה, כשגבר מסביר לאישה בביטחון מלא על דבר שהיא מבינה טוב ממנו, כלומר: על דבר שנוגע לחוויה שלה עצמה. ובכל מקום שבו גרסתה של דיאנה, כפי שמסרה אותה בהקלטות לאנדרו מורטון, סותרת את גרסתו של ספנסר: על ילדותה האומללה (מבחינתו היא הייתה מאושרת), על האב שמנע ממנה לבטל את האירוסים, על בית הילדוּת שסימל עבורה את המקום שממנו אמה עזבה, ובו בכתה וחיכתה שתחזור (הוא מתאר אותו כמרכז של יציבות וחום) — ספנסר בוחר בגרסה שלו ומתקן את דיאנה בשמה. האח שמבקש להיות הדובר שלה הופך, בלי להתכוון, למי שמשתמש במותה כדי לקבוע את הגרסה הנכונה של עברם המשותף.
כאן מתבררת המגבלה של הז'אנר כולו: זיכרונות של בני משפחה טוענים לסמכות מתוך קרבה, אבל הקִרבה עצמה היא מקור העיוות. ספנסר אינו יכול לראות את דיאנה במנותק מעצמו. מה שעומד לזכותו של ספנסר, זה כישרון הכתיבה המפותח שלו. תשומת הלב שלו לפרטים הופכת את פרקי הילדות לחלק המוצלח בספר. גם המבנה מתוחכם.
הספר עשוי כהספד מורחב, שבו זיכרונות מוקדמים נשזרים בתכנון ההלוויה, ובמילותיו של ספנסר, הוא מנסה לתאר את הדברים נכון ככל שיוכל בעיקר למען דיאנה, אך גם למען כולנו. אבל הכתיבה היפה עוטפת שורה של חשבונות קטנים שקשה להבין למה הם מעניינים: פירס מורגן שנהם בכעס כשנאמר לו לא להגיע ללוויה; קרוב משפחה שמרן שהתנגד לשירתו של אלטון ג'ון בלוויה כהומו מוצהר; האם החורגת ששני האחים לא סבלו; צ'ארלס, שאמר לספנסר ביום הלוויה של אבא שלו, שיש לו מזל לקבל ירושה בגיל כה צעיר; דיאנה שזילזלה ביופייה של אחוזתו הפרטית, מקור גאוותו.
מתחשק לקטוע את הקריאה ולומר לו: שחרר, גבר. ספנסר אולי הכיר את דיאנה טוב מכולם בילדותם, אבל בשנותיה הבוגרות, שנות התהילה והגירושים והדוגמנות ההומניטרית הבינלאומית, הוא היה רחוק ממנה. הוא אפילו לא דיבר איתה בזמן מותה, כי רצתה להתגורר באחוזה המשפחתית והוא סירב לבקשתה. אין לספנסר יכולת לשרטט את דיוקנה הבוגר. אין לו מושג איך זה להיות היא ויש פער בין הסמכות שהוא תובע ובין העדות שהוא מסוגל לתת.
אז מה הוא מחדש לנו צ'ארלס ספנסר? השאלה הזאת נשאלת מפי כולם, ואני שאלתי אותה גם תוך כדי הקריאה. התשובה הגורפת היא: לא הרבה. אף על פי כן הספר הוא רב-מכר. מי שקונה שבוי באגדה על נסיכה יפה ומיוסרת, שרצתה להיות טובה לכולם ואף אחד לא החזיר לה אהבה. אבל דיאנה הייתה הרבה דברים סותרים: קורבן ומניפולטיבית, אנושית ומתנשאת, רדופה וזחוחה. איש מן הצדדים אינו רשאי לבעלות עליה. •
