למה לקרוא, או: איך לחיות פעמיים // יובל פלוטקין } רדיקל } 205 עמ'
בשבוע הספר האחרון, כמו בכל שבוע הספר, אני מקדיש שעה לביקור באזור של הספרות הרומנטית, שם נמצאות כמה מהנשים שאיתן עבדתי בעברי. בכל פעם אני עושה את אותה פעולה, אני נעמד במרכז הרחבה המרובעת ומביט באלפי הנשים (כן, זו פשוט עובדה) הצובאות על הדוכנים (זו לא הגזמה, אם כבר, להפך) ואומר לעצמי: הנה הספרות העברית, תוססת, פופולרית, מגוונת. זה כמובן שקר מוחלט אבל אני נהנה מהאשליה.
חשבתי על השקר הזה בזמן שקראתי את ספרו של יובל פלוטקין 'למה לקרוא, או: איך לחיות פעמיים'. הספר, שמתחיל בווידוי מרגש של פלוטקין ובו הוא מספר שהספרות, ליטרלי, הצילה את חייו, הוא בעצם מדריך ומפת דרכים לאדם הרוצה לטבול במי הספרות, ואני אגיד כבר, שפלוטקין (וכנראה גם סביבתו) מגדיר כאיכותית. בפרקים קצרים וקצביים פלוטקין מנסה לשכנע (את מי?) שכדאי לכם ולכן לקרוא, שזה יעשיר את עולמכם הפנימי, שזה ייתן לכם משמעות, יגלה לכן דברים על עצמכם, ייקח אתכם למסעות בעולם, יהפוך אתכם לאנשים יותר טובים. הוא עושה זאת באמצעות שילוב של אנקדוטות מחייו הפרטיים ואינספור ציטוטים ואזכורים של ספרים, סופרים וסופרות. מי לא מופיע שם (כלומר בעיקר לא מופיעה שם ספרות עברית חדשה): קלאריס ליספקטור ובולניו, בורחס ואלזה מורנטה, ברנר ויונה וולך, טולסטוי ודיקנס, עגנון והומרוס ועוד ועוד, רשימת קריאה קלאסית, בנאלית למדי אבל אפקטיבית.
קראו! | איור: שאטרסטוק
המוטיבציה לכתיבת ספר על קריאה ברורה לי. מספר הקוראים של ספרות יפה (כן כן, יש דבר כזה) הולך ופוחת בישראל. עובדה. באקלים כזה, הספרות אינה יכולה להתבצר במגדל ה"אמנות לשם אמנות" אלא חייבת להנכיח את עצמה במרחב על מנת שלא תיעלם. לכן פלוטקין עושה כאן פעולה הכרחית בעיניי, וטוב שכך.
אבל יש כאן פרדוקס מסוים. בשביל אנשים שקוראים אין בכלל שאלה למה לקרוא. זה ברור לנו. כמו יובל פלוטקין, גם את חיי הספרות הצילה, ואני משער שרבים מאוהבי הספרות מרגישים כך. אז השאלה שחייבת להישאל היא: למי יובל פלוטקין כתב את הספר הזה? זו שאלה שאינה חיצונית לספר, שכן פלוטקין מודע לקוראים ופונה אליהם פעמים רבות, "מדבר" איתם בהתלהבות מידבקת של מיסיונר, מסביר להם שוב ושוב — ושוב! — מדוע כדאי לקרוא את הספר הזה והזה והזה. למשל בציטוט הזה: "אם עוד לא קראתם את סיפוריו, [של בורחס] התחילו מהקובץ 'בדיונות' (ואם כבר קראתם אותו, קראו את 'האלף'. ואם כבר קראתם את שניהם, קראו אותם שוב)". או (ספרות ספקולטיבית) "תשנה את האופן שבו אתם חושבים על הזמן".
פלוטקין לא כותב בשום שלב למי מיועד הספר, מי זקוק לו. את מי הוא מנסה לשכנע לקרוא את 'בית מטבחיים 5' מאת קורט וונגוט? האם הפנייה היא לאדם צעיר שמתחיל את דרכו העצמאית בעולם? האם למועמד האקדמיה שמתלבט מה ללמוד? האם לנערה שקוראת ספרות רומנטית ורוצה "להתקדם" לספרות קצת יותר מורכבת? ואולי קהל היעד הוא מורות ומורים לספרות, שצריכים בוסט של אנרגיה ואמונה כשהם מלמדים נערים ונערות שמכורים למסכים ואין שום סיכוי — שום סיכוי בעולם הזה — שהם ירימו ספר של בורחס?
מעבר לפרק הראשון הנפלא, בולט לטובה ונהדר בדרכו הפרק 'איפה ומתי לקרוא'. הוא מעולה דווקא משום שהוא עוסק בחלל ובמרחב ומביא את הכתיבה השנונה, מלאת התנופה של פלוטקין לשיא. הוא סוקר את האפשרויות לקריאה במרחב, תוך כדי הליכה, למשל, על ספסל, ברחוב סואן, בבתי קפה כמובן. נדמה לי שהעיר המושלמת מבחינתו של פלוטקין ואוהבי קריאה היא בעצם ספרייה אחת גדולה שבה אנשים משוטטים וקוראים. בנוסף, הוא סוקר מבחינה היסטורית את ההרגל לקרוא לפני השינה וחוקר את הסיבות לקריאה ברכבת או בטיסה. זה פרק חשוב מעוד סיבה: רוב האנשים היו רוצים לקרוא אבל אין להם זמן. הם עובדים, הם מוטרדים, הם מותקפים. פרק כזה הוא גם מהנה לקריאה וגם פרקטי.
חבל ששני הפרקים שלאחר מכן מגבירים עד למקסימום את הדידקטיות שגם ככה נמצאת בספר: 'איך לקרוא' ו'מה לקרוא'. פלוטקין מציע בהם כל מיני הצעות כיצד לקרוא "נכון", בטענה שקריאה היא "אמנות של ממש שאפשר להשתפר בה". וואלה, לא צריך את זה. הבאת אנשים לקריאה, תן להם לקרוא למען השם. ועל 'מה לקרוא' לא ארחיב, ורק אומר שאין כלל צורך לומר לאנשים מה לקרוא. אמרת לאורך כל הספר וזה מספיק ודי והותר. •
