גם שלוש שנים אחרי השבת ההיא, צריך לקחת נשימה עמוקה לפני שנוסעים דרומה למצפה גבולות, כי כל טנדר לבן בצד הדרך הוא התקף חרדה בפוטנציה. רק כשנכנסים בשערי אינדינגב משהו משתחרר: פנים מחייכות, ילדים יחפים שרצים בחול ומוזיקה שהיא ההפך מאשר מתה. אי-אפשר להתנגד לזה.
(רפאל שחרי)
התחושה מתחברת היטב לרגע מהפסטיבל ששבר את הרשת. למרבה ההפתעה מי שחתום עליו הוא לא אחד מ-120 אמנים ואמניות שהופיעו שם ונעו מריטה ואהוד בנאי ועד פולק של פאבים ואלקטרוניקה למתקדמים. בסוף את ההצגה גנבו צעירים וצעירות מלאי רבאק, ששרו בקולי קולות את 'שיר לשלום'. כן, מה שקראתם. יש מביניהם כאלה שעוד לא התגייסו ורובם עוד לא נולדו כשהשיר בוצע בכיכר, בלילה האחרון לפני ששינו את שמה. יש מביניהם גם תושבי העוטף, שחיים במרחבים האלה ונלחמו על חייהם בגבורה. החולצות שלהם - מי מהם שעוד לובש אותה - מלאות באבק, אבל העיניים שלהם נוצצות. והם חוזרים אחוזי דיבוק על המילים של רוטבליט שוב ושוב, כמו מנטרה. המילה "שלום" אף מקועקעת על זרועו של אחד מהם - כמו בכתובת הניאון הגדולה שהוקמה בסמוך לבמה המרכזית.
לראות אותם מחובקים, מאושרים ומותשים אבל מלאי תקווה, היה מידבק יותר מכל להיט. ואולי זה מתחבר לאחד כזה, 'פאפית' של אודיה, ששרה "רק אנחנו עוד נביא את השלום" כאילו המילה לא עברה התעללות. אם כבר ריטה הופיעה על הבמה המרכזית, אולי בשנה הבאה זה יהיה הרגע הבלתי נשכח של הפסטיבל.