לרגלסון שלום, תדע שמצטער אני צער רב על החלטתך לצאת. אך על פי שאמרת לי כי אין אתה שומע לתקוותי, ואף על פי שאני יודע כי איני יודע מה יהי פני תקוותי בבואן, ואף על פי שאני מוכן בלבי לכמה וכמה פורענויות האורבות לנו כאן — הריני עומד בהרגשתי כי כאן הקרקע הטבעי בימינו למשורר עברי. מודה אני כי אני נפגע מהחלטתך. לי הדבר כאילו ירוק ירקת בפני הארץ, אשר אם גם גרמה לך ייסורים גדולים (אפשר לא באשמתה. לי ולשכמותי גרמה ייסורים גדולים באשמתה מאוד), הרי לא הסתירה פניה ממך. ויותר ממה שאני נפגע כאיש הארץ הריני מצטער על שאתה פוקד עוון על בנים ואתה לוקח מילדיך את המולדת האחת והיחידה השמורה לילדי ישראל בעולם. הכותב בצער, ב. כצנלסון".
במילים האלה, מתאריך 28 ביולי 1935, כותב ברל כצנלסון לידידו, המשורר אברהם רגלסון. המכתב השמור במכון גנזים חושף סיפור על אהבת הארץ, שכול, כאב ונאמנות. כצנלסון התקשה להשלים עם החלטתו של המשורר לעזוב את ארץ ישראל ולשוב לאמריקה. כצנלסון היה ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון 'דבר', ובעיניו הייתה זו פגיעה בארץ עצמה, כמעט עלבון אישי. הוא לא הסתיר את כעסו ואת אכזבתו מן האיש שאותו העריך כל כך.
רגלסון נולד ברוסיה ב-1896, היגר בילדותו לאמריקה ושם התאהב בעברית והקדיש לה את חייו. הוא כתב שירה עברית, טיפח את הלשון העתיקה והפך אותה לשפת ביתו ומשפחתו. ב-1933 הגשים את חלומו ועלה לארץ עם אשתו וילדיו. ברל קיבל אותו בזרועות פתוחות וצירף אותו למערכת 'דבר'. אלא שהחיים בארץ לא האירו למשפחה פנים; בנם התינוק נפטר בבית החולים הדסה בתל-אביב, שניים מילדיהם חלו במלריה, וההורים, מוכי שכול וחרדה, חששו לאבד ילדים נוספים. הם ביקשו לשוב לאמריקה, וכצנלסון התקשה לקבל זאת.
כעבור עשרות שנים, ביקשה בתו של רגלסון, חיה יודידה, להעמיד את הדברים על דיוקם. בהערה שכתבה בשנת 2020 בעקבות מכתבו של ברל, היא שבה אל הטרגדיה המשפחתית. חשוב היה לה להבהיר שאביה לא נטש את הארץ מתוך אכזבה או ויתור על הציונות. המשפחה נסעה כדי להחלים, לטפל בילדים ולנסות להשתקם מן הכאב. היא אף מדגישה שהילדים לא היו מודעים אז למצבם הבריאותי הקשה של אחיהם ולהריונה של אמם.
בשנת 1949 חזר רגלסון לישראל, השתקע בה והמשיך לכתוב וליצור עד מותו בשנת 1981. •
