עלייתה של "הזמר במסכה" חופפת לתקופה שבה מילים כמו "מדהים" ו"וואו" איבדו לחלוטין מהמשמעות המקורית שלהן. הגרסה הישראלית, למשל, הושקה בספטמבר 2020, כלומר בעיצומה של תקופת הקורונה וזמן קצר לפני פירוק "ממשלת החירום" ויציאה לסבב בחירות רביעי בשנתיים. מאז התחוללו בארץ ובעולם עוד שורה של אירועים היסטוריים לא פחות ואפילו יותר, שהובילו לכך שתיאורים כגון "מדהים", "וואו", "לא ייאמן" ו"לא ייתכן" נאמרו בקצב של פעם ביום ולפעמים גם פעם בשעה, עד שהפכו לאבק.
סנהדרין ה"וואו". "הזמר במסכה"
במקביל, היקום הקרנבלי של "הזמר במסכה" רק הולך ומתפקע ממחוות פיזיות ומילוליות של הלם, שוק וכל תחושה אחרת שנועדה להעביר מסר: מה שאתם רואים על המסך זאת לא מסיבת פורים שיצאה משליטה, אלא כניסה אקסקלוסיבית למועדון שבו הפה תמיד פעור והלסת אף פעם לא נאספת מהרצפה. בואו לראות את אופירה אסייג מתנדנדת, מתפקעת, צועקת, משתגעת; את צדי צרפתי מחרחר "הרסתם אותנו" משל היה קורבן לעינויים; את שחר חסון נכנס טוטאלית לדמות שהיא "שחר חסון" ב'זמר במסכה'"; ואת משה פרץ ובר רפאלי מאמצים כל שריר בפנים וכל מיתר בגרון על מנת להצדיק את האמון שקשת נתנו בהם, כמי שראויים לכהן במשרה הרמה של חברי קבע בסנהדרין ה"וואו".
נדמה שככל שהסדר הישן נעלם לטובת מציאות מדהימה באמת, כך "הזמר במסכה" חשה צורך להגביר עוד יותר את הווליום של ההשתוממות וההשתאות. המשתתפים והמשתתפות אפילו לא ממש שרים, הם יותר מבצעים דואט עם אפקטים ושיפורים סינתטיים, ובכל זאת הפאנל אחוז אקסטזה בלתי ניתנת להכלה, כאילו שמעו בפעם הראשונה את ביונסה באיזה פאב. והשאלה מי מסתתר שם הופכת אצלם משעשוע בלתי מזיק לגירוד עקב עקיצה של נמלת אש: משהו מחרפן, מטריף, מערער. אפשר להישבע ששום דבר אחר לא מעניין אותם, קריטי עבורם, מטריד את מנוחתם. וכשמתחיל טקס ה"מי זה, מי זה", האוויר נטען בחשמל של מעמד הר סיני. באורח פלא, הוא אף פעם לא מאכזב: הצרחה, ההשתנקות, החרדה לבריאותו של צרפתי. ואחרי הגילוי מתברר שכל דמות היא אגדה והשתתפותה בהרפתקה ראויה להשתחוות.
"הזמר במסכה" היא כבר לא "אסקפיזם" אלא סם הזיה, משום שהגרוטסקיות שלה לא נובעת דווקא מהתחפושות אלא מהריאקציה שהן מעוררות אצל אנשים מבוגרים, באופן שהוא מנותק לגמרי מהחשיבות האמיתית של כל הדבר וגם מכל קשר למופעי בידור אחרים. ובגלל שהם מתנהגים כאילו שהג'וב בפריים טיים החזיר אותם מנטלית ואינטלקטואלית לגיל 10, הצופים והצופות מרגישים בנוח לבלוע כדור "הזמר במסכה". גם הם רוצים להגיד "מדהים" ולהאמין שזה נכון, רגע לפני שהכל מתפרק סופית לרסיסים.
