בכל פעם שנכנסתי לפייסבוק בימים האחרונים לא יכולתי לברוח מטרנד "תשעת האלבומים". לו הייתי מרכיב רשימה משלי, אני מניח שבדומה לחברי ברשת החברתית, לא היו נכללים בה אלבומים שיצאו אחרי 1991. למרות שנוצרה מוזיקה טובה גם ב-35 השנים שחלפו מאז, נדמה שההארד דיסק שלי ושל בני דורי כבר די מלא.
להקות שמנסות לעשות רוק היום מצויות בבעיה דומה. מכיוון שהכל כבר נכתב והוקלט בז'אנר, להן נותרו שתי אפשרויות: לנסות להמציא משהו חדש באמת או לעמוד על כתפי ענקים ולהציג איזה טוויסט עליהם. גרטה ואן פליט האמריקאית, שהוציאה עכשיו את אלבומה הרביעי,Palace For The People, בחרה בדרך השנייה. המוזיקה שלה ממשיכה להישמע כמו העתק-הדבק מלד זפלין, מינוס התוספת המרעננת הנדרשת לסאונד שיצרה אחת הלהקות הגדולות של הסבנטיז, ובכלל.
עטיפת האלבום
(יחצ)
לו האחים ג'וש, ג'ייק וסאם לבית קישקה וחברם המתופף דני ווגנר היו מגיעים ליועץ קריירה ושואלים אותו מה לעשות כשיגדלו, הוא בטח לא היה ממליץ להם להקים להקת רוק. במקום להקשיב למנטור שכזה, הם ישבו והאזינו לאלבומי רוק ובלוז ישנים, והלכו לעשות מוזיקה שמושפעת מהם. למרות העניין שהם זוכים לו בעיקר בקרב קהל צעיר, גם לאחר כמה האזנות ל-13 השירים שמרכיבים את Palace For The People, קשה למצוא בהם יותר מחיקוי לחבורה המופלאה שהנהיגו רוברט פלאנט וג'ימי פייג'.
בהשאלה למשפט של גראוצ'ו מרקס על טלוויזיה וספרים, אפשר בכל זאת לאתר נקודת אור בגרטה ואן פליט – בכל פעם שהאזנתי לאלבום החדש שלהם, רציתי לעצור ולעבור למשהו של לד זפלין.
