החודש לפני עשרים שנה יצא אלבום חדש שנשמע כאילו הוקלט בשנת 1965 בידי זמרת שעברה לפחות שני גלגולי חיים. אולי אפילו שלושה. עכשיו, עשרים שנה אחרי, מגיעה מהדורה חדשה ומורחבת שלו עם דמואים, בי-סיידס ועוד הופעה מאותם ימים. למרות שזה נראה כמו מהלך ציני של חברת התקליטים שמבקשת לסחוט עוד כמה טיפות מאותו לימון מוכר ואהוב, לפחות במקרה של Back to Black של איימי וויינהאוס, הנבירה החוזרת מוצדקת.
כי אצל וויינהאוס, גם 15 שנה אחרי לכתה המוקדמת מדי, המוזיקה נותרה לב העניין. מארק רונסון וסלאם רמי לא בנו לה רק אלבום פופ, הם עיצבו עבורה חדר בריחה. הרכב הנגנים שכונס כאן מציג חום אנלוגי מערסל, החצוצרות מתפרצות כמו אורחים שאיש לא הזמין למסיבה, הקצב יושב על תופים כבדים, איטיים ומעט מרושלים, ובעיקר — יש המון אוויר לנשימה. זהו שילוב נדיר ומרהיב בין הסאונד הקלאסי של מוטאון ולהקות הבנות של הסיקסטיז לבין תרבות ההיפ-ההופ ורחוב קמדן בלונדון של ראשית שנות האלפיים. בזמן שמרבית הפופ הסטנדרטי שיצא באותה תקופה הוקלט בשכבות על גבי שכבות,Back to Black שרד והפך למיתולוגי כמעט מרגע צאתו, כיוון שהוא התנגן כמו הקלטה חיה.
חיים קצרים, מהירים וסוערים. וויינהאוס
(Matt Dunham, AP)
ועל כל אלו יושב הקול החד-פעמי של ויינהאוס. נמוך, מעושן ומפגר בכוונה אחרי הביט. היא לא הייתה זמרת פופ שמנסה לחקות זמרת ג'אז מפעם בעצה של מנהל תדמית, אלא זמרת ג'אז שזכתה למעטפת פופית נכונה. וויינהאוס חיה – מהר, קצר וסוער – בדיוק כפי שהיא שרה. זה מה שהפך את Back to Black לא רק לאלבום כל כך טוב, אלא גם ליצירה מפחידה בעוצמת הכנות שלה. Rehab – אולי השיר הכי גדול כאן, ויש לו חתיכת תחרות – עוסק בסירוב של וויינהאוס להתאשפז במכון גמילה, והוא הפך לקריירה שלמה של צלמי פפראצי שמחכים לזמרת מחוץ לדלת ביתה כדי להנציח אותה בשעת הנפילה.
ויינהאוס כתבה על הרס עצמי ואז חיה אותו, בלי עריכה. היא איננה כבר 15 שנה, אבל 35 הדקות של Back to Black שצמחו עכשיו לאלבום משולש ועשיר בתוספות, רק הפכו לטובות יותר ממרחק הזמן.
