הקרב האחרון / יותר מכל, התחושה בקרב רבים ורבות ערב הבחירות היא של הקרב האחרון. לא תמיד הוא באמת חייב להיות האחרון כדי להרגיש ככה. זאת גם לא המקבילה של הקלישאה הפומפוזית - ולא פלא שהיא נפוצה בעיקר בטלוויזיה - "הבחירות הגורליות בתולדות המדינה". הקרב האחרון מתאר מצב שבו שני הצדדים מבינים שהתוצאה לא תקבע רק מי ניצח ומי הפסיד, אלא מה יהיו הכללים מעתה והלאה. השינוי שלהם לא יהיה קוסמטי, טכני וגם כנראה שלא זמני. ומעל הכל, הוא ישפיע לא רק על נתונים שאפשר למדוד במספרים, אלא על משהו חמקמק יותר אך משפיע לא פחות: הלך רוח, הזדהות, האיזון העדין שבין פחד לתקווה.
זהו קרב אחרון כי כל המידע הדרוש כדי לקבל החלטה מונח על השולחן. למרות כל האיומים על הדמוקרטיה הישראלית, המאוויים להגביל אותה ומערכת חינוך שפשטה רגל, בעלי ובעלות זכות ההצבעה אינם כלואים מאחורי מסך ברזל. לציבור אין בעיית נגישות: לדוחות, לארכיונים, לדיווחים עיתונאיים בארץ ובחו"ל. מי שרצה לדעת - יודע. מי שלא רוצה לדעת - יודע בדיוק לאן ללכת כדי להשיג את מבוקשו. ובהינתן שכל האינפורמציה גלויה ומה שמונח על הפרק נוגע בשאלות הכי קריטיות לקיומה של מדינה משגשגת - למשל מהם אחריות, שירות ציבורי, מנהל תקין - לבחירה יש משמעות שחורגת מ"בעד" ו"נגד": זאת הכרעה מוסרית. טיבן של הכרעות כאלה הוא לעצב את המציאות לדורות. לכן, במידה רבה, זהו הקרב האחרון.
החשיבות האדירה של מה שמונח על הכף יכולה להוביל למנטליות שבה הפסד הוא סוף העולם, ולכן אינו אופציה. אבל הפסד הוא תמיד אופציה, וסוף העולם לא קורה מיד עם שריקת הסיום. ביהדות קיים סמל איקוני של התפיסה הזאת: המעשה ברבן יוחנן בן זכאי, שערב חורבן הבית השני השלים עם הבלתי נמנע וביקש ממפקד הצבא הרומי אספסיאנוס, אחרי שחזה את הפיכתו לקיסר: "תן לי את יבנה וחכמיה".
הכוונה כאן היא לא להגיד מי הם "חכמיה" ומהי "יבנה" אלא לומר שהכרה בכך שזה הקרב האחרון חיונית לא רק בגלל ההשלכות של הפסד: הפרגמטיזם של בן זכאי, שלא מנע ממנו להתאבל על ירושלים כאילו שהיה לה סיכוי, הוציא ממנו פעולה אסטרטגית שהייתה בה גם הישרדות וגם צורה מסוימת של אופטימיות, רק בלי הרעל של אשליות והתכחשות למציאות. מרגע שנפל הפור, הייתה לו משימה אחת: לוודא שהקרב האחרון לא הופך לתבוסה נצחית.
איור: ירמי פינקוס
מילה לא טובה / מרגע פרישתו מהמרוץ לכנסת התמלא המרחב הציבורי ב"מילה טובה לבני גנץ". נדמה כי כל אלה שהעשן היתמר מאוזניהם בהמתנה שיפסיק להתבזות ויפרוש כבר כדי להציל קולות, הסתובבו כל הזמן הזה עם מזוודה שבה המתינה אותה "מילה טובה" עד שיינתן האות ואפשר יהיה לשלוף אותה בתור הגזר הגמדי שמגיע אחרי 1001 מקלות. בפוליטיקה כמו בחיים: המחמאות הכי חמות תמיד מחכות להלוויה.
אלא שרפלקס ה"מילה טובה לבני גנץ" הוא לא רק צביעות קלאסית (בהכללה - יש כאלה שבאמת מתכוונים למה שאמרו), אלא חלק מליקוי המאורות שהפך את גנץ למשל ובמקרים רבים גם לשנינה. האמת, שהתגברה והחריפה ככל שחלפו השנים עד לישורת האחרונה והמכוערת בקמפיין שניהל ("אני אומר גדי-ביבי ולא גדי-טיבי"), שהתגובה האותנטית לפרישתו הייתה צריכה להיות: "איש נחמד, לוחם אמיץ, כוונות חיוביות ודי מזל שלא הגיע לראשות הממשלה וגם היותו רמטכ"ל מצדיקה כמה שאלות". אבל בשביל לומר דבר כזה זה צריך להודות שההתכנסות של המרכז-שמאל מאחוריו הייתה גם פדיחה פוליטית וגם שגיאה אינטלקטואלית-מוסרית. וכמו הכניסה של גנץ לשתי ממשלות נתניהו: אפשר להבין אותה, קשה לסלוח עליה.
מה פלא שהאופציה המועדפת היא להגיד "מילה טובה לבני גנץ" ולשכוח את שבע השנים האחרונות.
איור: ירמי פינקוס
אירופה בוערת / תופעה ביולוגית חדשה מגלה כי זרמים חמימים של עונג מתפשטים בגוף הישראלי, בעת שהוא נחשף למהומות במדינות שונות באירופה. יש כאלה שהכאוס בצרפת, מדינת הדגל של תנועת "אירופה גמורה", יקר במיוחד לליבם. שכן הם מסרבים לשכשך במי האפסיים של צרורות הירי בלוד, פרעות חרדים נגד הגיוס או חגיגות הטרור היהודי בגדה המערבית: זאת החרדה לגורל הרפובליקה שמדירה שינה מעיניהם, וכל התהפכות בלחישת המילים "ליברטה, אגליטה, פרטרניטה", פן חלילה ערפל השינה ישכיח את הערכים הנשגבים שעליהם הם נלחמים ללא חת (רק לא בישראל ובגבולותיה).
למעשה, מרוב פחד ניכר גם חשש, שמא מחזות ההרס ידעכו, הקצפת בביסטרו של פרנסואה תחזור להיות מתוקה כתמיד, העשן היחיד יהיה זה שיתאבך מסיגריות גולואז ו"פריז בלהבות" יחזור להיות רק שיר נפלא של רמי פורטיס. בלית ברירה תשומת הלב תחפש את האורגזמה במוקדים אחרים: ספרד, פורטוגל, אלבניה. כל מקום שיאפשר לצעוק בנשימה קצובה ויגעה "אמרנו לכם!!!", בזמן שישראל אכן מתרחקת מאירופה: היא כבר מזמן לוטשת עיניים למקסיקו.
בשלוש מילים / שירו שיר לשלום.
משפט בשבוע: "לא ראיתי פה קונפליקט, לא רואה בזה בעיה מוסרית" (יונתן אוריך בחקירתו על העבודה עבור קטאר במקביל ללשכת ראש הממשלה. אולי זאת בעיה במשקפיים)
חשבון בבקשה / על אף שהיו לארון סורקין יצירות גדולות יותר, הסרט "החשבון החברתי" בבימויו עדיין מספק את החוויה הסורקינית: כתיבה חדה, אמירה ברורה ועוד כמה סיבות לדאוג לגורל הדמוקרטיה הליברלית, הפעם בגלל שמארק צוקרברג (אותו מגלם ג'רמי סטרונג הפנומנלי מ"יורשים") פשוט לא יודע מתי לעצור. לייק
