אנקדוטה או אינדיקציה
אזרחי ישראל יצעדו השבוע לקלפי בידיעה הכבדה שסביר שהם ייאלצו לעשות זאת שוב באביב הקרוב. החשש מבחירות 2027 מכתיב את בחירות 2026: מהלחץ על המפלגות הקטנות לפרוש ועד ההתעקשות שלהן להישאר כדי להפגין כוח לסיבוב הבא, מהדיבורים על ממשלת מיעוט אל השמועות על ממשלת אחדות. הסיכוי לממשלה כלשהי, בשקלול הסקרים והבטחות הפוליטיקאים, רק פחת השבוע: ליברמן ביצע וידוא הריגה בממשלת המיעוט כשנשבע לא לאפשר אותה אפילו לא כמהלך זמני. איזנקוט נאלץ להתחייב שלא ייכנס לאחדות עם נתניהו, גם לא ברוטציה. ועדיין: ט.ל.ח. מישהו יצטרך להפר את הבטחותיו. איראן יכולה להיות סולם נוח לדברים שרואים משם.
אחוז ההצבעה הכללי עשוי להיות גבוה, אולי אפילו מאוד, אבל השאלה באיזה מגזר: חרדי, ערבי, ליברלי או פריפריאלי. אצל החרדים, שבדרך כלל מצביעים בשיעור גבוה יותר מכל קבוצה אחרת, צפויה הפעם ירידה: כך היה גם אחרי הקורונה והמרמור במגזר מהתנהלות הנציגים. הפעם, לצד אי־ההצבעה, יש גם שלוש מפלגות מחאה (עליהן בהמשך). אצל הערבים מסתמן אחוז הצבעה מפתיע: בבחירות 2022, דווקא אחרי שמנסור עבאס עשה היסטוריה והפך לפוליטיקאי הערבי המשפיע בתולדות המדינה, הערבים ממש לא נהרו לקלפיות. פחות מ־54 אחוזי הצבעה נרשמו במגזר מול יותר מ־70 אחוז בממוצע הארצי. והנה עכשיו, אחרי קדנציה חסרת משמעות באופוזיציה, פסילת אבו־שחאדה, וערב בחירות שבהן גם בגוש השינוי מתנערים משיתוף פעולה פוליטי אפילו עם עבאס, הם בכל זאת מאותתים שיצביעו בהמוניהם. אלו חדשות לא טובות למי שבונה על 61 מנדטים ציוניים בגוש השינוי.
עבאס. הערבים ינהרו?
(יובל חן, yuval chen)
לגבי כלל הציבור - במעוזים הליברליים, עם או בלי השבים מחו"ל כדי להצביע, צפוי שיא של אחוזי הצבעה נוכח לאווירת החירום, התעלומה היא מה יקרה במעוזי הליכוד. באין נתונים שווה להסתכל על שני מקרי בוחן מעניינים: בפריימריז בליכוד הצביעו השנה 53.5 אחוז, לעומת 58 אחוזים שהשתתפו בפריימריז הקודמים. מנגד, בנציגויות בחו"ל הצביעו הפעם כמעט 87 אחוז, בהשוואה לכ־70 אחוז בפעם שעברה. רק אחרי שייסגרו הקלפיות נדע אם אלו אנקדוטות או אינדיקציות.
מי הבוס
איך קוראים בעצם לגוש שמול נתניהו? השינוי, התיקון, המשרתים, רל"ב, האופוזיציה. בכל מקרה, הוא לא גוש איזנקוט. אפילו בקמפיין של "ישר!" לא קוראים לו כך. במשרדי המפלגה ברמת השרון שומעים היטב את צחצוח הסכינים בתוך הגוש, את הביקורת על הקמפיין של גדי. הבחירות לא הסתיימו, אבל כבר מנתחים את ההפסד. את השגיאות. אומרים שאיזנקוט בונקר מדי. שהוא הולך על קמפיין המפלגה הגדולה במקום להביא מצביעים מבחוץ. שהוא מזיק לגוש בדיבור על ממשלת מיעוט בהימנעות הערבים.
ובכל זאת, אין לרמטכ"ל לשעבר מה להתלונן. אותו די־אן־איי של קיטורים והטלת ספק תמידית במנהיג הוא שהביא אותו לעמדת המשיח החדש של המחנה הזה. לפניו היו שם בנט, גנץ, לפיד. למזלו, המחוג נעצר דווקא עליו ערב הבחירות. אם יביא ניצחון, הכל יישכח. אולי גם יאריך ימים בראשות המחנה שנוהג לערוף את ראשיו בחדווה, וגם לבזות אותם בדרך החוצה.
בניגוד לגנץ, שעמד בראש הגוש שלושה סבבים רצופים ללא הכרעה (ב־2020-2019), לאיזנקוט יש רק צ'אנס אחד. בבחירות נוספות הוא כנראה כבר לא ינהיג את הגוש, שמלכתחילה מערער על הנהגתו. בתרחיש של הפסד, בנט הרי יסביר שלקחי הונגריה לא הופקו; שאת הימין אפשר לנצח רק מימין. גם ליברמן יטען שהדיבורים על ממשלה בהימנעות ערבים הם אלה שהקטינו את הגוש. וזה עוד לפני אכזבת הציבור הליברלי שמגיע אל הקלפי בבעתה, בתחושה שלא רק לאיזנקוט זה הצ'אנס האחרון.
עד לרגע הזה, הוא מתנהל לא רע בכלל. עצם ההגעה שלו לעמדת המפלגה הגדולה בגוש ובמדינה, מעידה שגם הרמטכ"ל הטירון פוליטי וראש הקמפיין שלו רונן מנליס, דווקא מבינים דבר או שניים. הם נבנו גם מטעויותיהם של בנט ולפיד שהתאחדו, אבל גם מהבחירות שלהם. איזנקוט, שהיה מזכירו הצבאי של שרון, בטח זוכר שלפעמים גם איפוק הוא כוח.
הקמפיין של איזנקוט מתנהל עכשיו בכמה ראשים: בישראל הראשונה הוא מנהל את העיקרי - קמפיין המפלגה הגדולה. אבל בציונות הדתית, למשל, יש לו תת־קמפיין מעניין, ובישראל השנייה הוא מדבר מפורשות על "ראש ממשלה דיאלנא". בתרגום חופשי ממרוקאית: משלנו. אבל לא סתם משלנו, אלא מה שאשכנזים היו אומרים "פון אונזערע", חסידים מגדירים "מאנ"ש" (אנשי שלומנו) ואצל התימנים מנחאגא׳נא. ניתוח קלפיות בפריפריה יהיה מעניין מאוד לא רק בשאלה כמה מצביעים איזנקוט יעביר צד, בניסיון להביא מזרחי ראשון ללשכת ראש הממשלה. אלא גם כמה פשוט יישארו בבית. עד היום, איזנקוט לא עשה עניין מהמרוקאיות שלו, אבל כבר חודשים שיש לו מטה עדתי סמוי. נאום הקוף של ינון מגל שיחרר אותו.
בתוך הגוש, למרות קמפיין המפלגה הגדולה, בנט דווקא צובר מומנטום שעשוי לצמצם את הפער ביניהם על קו הסיום: הוא מאתגר את איזנקוט באמצעות רשימה מנוסה יותר, ובעיקר במהלכי השטח שלו. אם המגמה תימשך גם אחרי המועד האחרון לערוך סקרים, ייתכן שבקלפי בנט לשם שינוי יפתיע כלפי מעלה. בקמפיינים הקודמים בנט ניסה להיראות מנוסה, ממלכתי, מבוגר מגילו. עכשיו הוא עושה הכל כדי להיות צעיר יותר. בטי־שירט שחורה, בשטח, באימונים, ותמיד עם יונתן שלו ברקע. אחרי סרטוני הפרלמנטים הוא יצא למסע שטח, סטייל מסע הקורונה שהוביל מהאופוזיציה, שנתן לו כמה חודשי עדנה בסקרים עוד ב־2020. היסטוריית בנט קורס בקמפיין ופורח במשא ומתן. עכשיו הקמפיין שלו הכי מעניין ונועז, אבל עם הרשימה שגיבש יש לו מרחב תמרון צר מאוד במו"מ.
ליברמן. בגלל המבטא
(עוז מועלם)
איווט ינווט
היחיד שעשוי ליהנות מתיקו מבולגן הוא אביגדור ליברמן, שבניסוחו של פוליטיקאי בכיר באופוזיציה, התנהל השבוע כסוכן כאוס. ליברמן הוא הוותיק מראשי גוש השינוי. המנוסה מכולם. פוליטית ומיניסטריאלית. הוא לא יגיד את זה, אבל בינו לבין ראשות הממשלה עומד בעיקר המבטא הרוסי שלו. אחרי שהיה שר האוצר, החוץ והביטחון, הוא משוכנע שעכשיו תורו. אבל רק כאוס יביא אותו ללשכת ראש הממשלה.
הוא פיזר הבטחות סותרות שאם יעמוד בכולן, קשה לראות ממשלה כלשהי, אלא אם גוש השינוי יפתיע עם 61. "יתהפך העולם" והוא לא יישב עם נתניהו. אבל באותה נחרצות גם לא יאפשר ממשלת מיעוט שתישען על ערבים או חרדים, אפילו לדקה אחת. ואולי זו בדיוק המטרה: תג המחיר להפרת הבטחה, כבר למדנו כולנו, הוא שדרוג. בנט עשה מזה ראשות ממשלה, אז למה שליברמן לא? זה יהיה מקומם, ויש לו גם פחות מרחב תמרון עם הצד השני, אבל יש מפתח אחד שאולי ייתן לו הצדקה מוסרית: אם יידע לגייס בעצמו את האצבעות החסרות לגוש, בין אם דרך וינטר ובין אם מורדים מסתוריים בליכוד שאליהם רמז השבוע, חבריו ייאלצו לוותר.
כלל ידוע הוא שמי שיש לו עריקים לא מדבר עליהם, ומי שמדבר, כנראה יודע שאין כלום. ובכל זאת, מול השיח הער על "סילמנים" בשורות האופוזיציה, מעניין לחשוב גם על הליכוד בהקשר הזה: מה שלום דוד ביטן, למשל, ששרד את ניסיון החיסול בפריימריז ומאז שומר על שתיקה? גם ניר ברקת, אם בכלל ייכנס לכנסת מהמקום ה־24, יודע שעם תוצאה כזאת בפריימריז לרשימה הוא כבר לא יכבוש את ראשות הליכוד. האם במקרה של היעדר הכרעה, אלישע מדן ידבק במשמעת שמשמעה עוד בחירות במקום לנסות ללחוץ לאחדות? וטלי גואילי? ואפילו גדעון סער שווה מחשבה. הוא אומנם שרף כל גשר עם אנשי גוש השינוי, אבל במצב של עוד סחרור ובלי ממשלה חדשה, מה בעצם הפער המהותי בינו לבין הגוש שהיה חלק מובהק ממנו בבחירות האחרונות? נשמע מרחיק לכת. אבל סילמן כבר לימדה שלכל זיג יש גם זג.
לייטנר. טראמפ, מאחוריך
(שלו שלום)
מכבש לחוצים
יומן השיחות בלשכת ראש הממשלה נע השבוע בין דונלד טראמפ למוטי לייטנר. מבחינת נתניהו, הדרך לקלפי עוברת בין נשיא ארצות־הברית לעסקן חרדי צעיר. באופן פרדוקסלי, אגב, מתברר שכמה עשרות אלפי קולות של מפלגת נישה בימין חשובים יותר בבחירות מהצהרה חסרת תקדים של נשיא המעצמה הגדולה בעולם. ההתייצבות של טראמפ לא הזיזה את העמודות, אבל שברירי האחוזים בימין הם בעיה חריפה של נתניהו. וינטר רץ עד הסוף, לייטנר לא פורש, מעוז לא עונה לטלפון. על כל אחד מהם הופעלו מנופים אחרים: מווינטר עצמו נתניהו התייאש מזמן. הסירוב שלו לשריון נתפס בליכוד כראיית זהב למזימות עריקה. נתניהו עלה על מסוק לעלי, לרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם צבאית "בני דוד", כדי שיאלץ את תלמידו לפרוש. הרב גימגם והתחמק. הליכוד, בציניות יוצאת דופן, גם החתימה משפחות שכולות על מכתב שתובע מווינטר לקפל את הרשימה. את התשובה מטעמו שיגרה האם השכולה ללי דרעי. סמוטריץ', מצידו, הציע לו תפקידים וכיבודים. כלל פשוט: כשההצעה נמסרת בשידור חי זו לא הצעה, אלא קמפיין.
עם לייטנר הגישה הפוכה ומחבקת: בניגוד לווינטר, שכבר ראה את לשכת ראש הממשלה מבפנים, כאן מדובר על פוליטיקאי חרדי צעיר. בן 33. מוכר בבית־שמש אבל אלמוני בשאר הארץ, שמגלה פתאום כיצד ראש ממשלת ישראל עוצר דיונים על איראן כדי לשוחח איתו. נתניהו מחזר נמרץ ונלהב. אבל המפלגה גדולה מלייטנר. הוא הפרזנטור. יש מי שנותן לו גב כלכלי. יש מי שנותן לו גב רוחני. הרב דוד לייבל, שרשמית לא התייצב לתמוך במפלגה אבל אנשיו מושכים בחוטיה, לא ענה לנתניהו שעות ארוכות. אנשי נתניהו, וראש הממשלה עצמו, חייגו לכל גורם רלוונטי בסביבה. עשרות שיחות שלא נענו במצטבר. הם פשוט החליטו לסנן במבוכה.
"הציבור החרדי" יודעים שזו שעת מבחן - האם הם באמת מייצגים משהו בציבור החרדי? הַמִּפְקָד שעורכים עכשיו החרדים הליברלים הוא הזדמנות שלא תחזור למפגן כוח, כדי שמכאן ואילך ייקחו אותם ברצינות. את התופעה של חרדים שמאסו בממסד רואים במחקרים, אבל לפחות עד עכשיו - לא בקלפיות. לייטנר אגב, הוא לא רק כתובת לחרדים ליברלים, אלא מציע הצבעה אופנתית בין־גושית. אם אני צריך להמר: לא אתפלא בכלל אם בני גנץ ישלשל בסוף את הפתק של "הציבור החרדי" כדי לא להחליט אם יצביע לאיזנקוט שנטש אותו או להנדל שהבריז לו.
"נעם" של אבי מעוז נמצאת לכאורה עמוק יותר באזור ההשפעה של נתניהו אבל גם מנהיגה, הרב טאו, מסרב להיפגש איתו. בעבר הוא ידע יחסים קרובים עם ראש הממשלה, אבל ראה הפעם כיצד נתניהו הניח למעוז להישאר מחוץ לכלל האיחודים ערב סגירת הרשימות.
נתניהו, אגב, לא נעצר פה: ההצהרות שלו בפריפריה התייחסו אפילו לרב חיים יוסף אברג'ל. אין כמעט ישראלים שיודעים שיש לו מפלגה, "אחי", אבל נתניהו יודע ומשקיע בה. מחמיא לרב (החשוד בעבירות מין) ומשדל אותו לפרוש מהמרוץ. זו מפלגת מחאה לא נגד הליכוד אלא נגד ש"ס. הרב אברג'ל העביר את מוסדות החינוך שלו בנתיבות לחינוך הממלכתי־חרדי, הריץ רשימה מתחרה למועצת העיר וזכה בשבעה מתוך 17 מושבים, כ־8,000 קולות. הוא אמור היה להיות חלק מההתארגנות הפוליטית של "הציבור החרדי", אבל החשדות נגדו גרמו לשותפיו לסרב לרוץ יחד. אז הוא רץ בנפרד.
רק רשימה אחת, בקצה, נשארה מחוץ למאמציו של ראש הממשלה: "צבע שחור" של הפלג הירושלמי. ממילא אין סיכוי לשכנע את אנשיה הקיצוניים, וגם אין טעם - אנשי הפלג נטשו את יהדות התורה כבר ב־2015. במוניציפלי יש להם רשימות משלהם, אבל בבחירות הארציות, עבור חלקם לפחות, זה יהיה ביקור ראשון בקלפי אחרי עשור.
