מה יהיה, הייתה השאלה הראשונה ששמעתי מפי אנשים במערכת הבחירות הזאת, בחמישים גוונים של אפור, מסקרנות עד נהי. לא יודע, אמרתי, ואז באה השאלה השנייה: אתה אופטימי או פסימי? לפני שהשבתי ביקשתי סליחה על הבוטות, ואז אמרתי: לא מעניין אותי אם אני אופטימי או פסימי, המצב רוח שלי לא רלוונטי לכלום, יש כאן משימה שצריכים להשלים וכל השאר לא חשוב. הממשלה הזאת חייבת ללכת. לא בגלל העבר - למרות שדי היה בנזקים שעשו האנשים האלה בארבע שנות שלטון כדי להרחיק אותם מכל תפקיד ציבורי – אלא בגלל העתיד. זה עניין קיומי.
ייאוש, אמרתי עוד, הוא נכס יקר. חבל לבזבז אותו עכשיו: נזדקק להמון ייאוש במאבקים שייפתחו אחרי ה-27 באוקטובר.
קיבל פוסט, לא קיבל בוחרים. טראמפ ונתניהו, השבוע
(Oded Balilty, AP Photo/Oded Balilty)
נכון לכתיבת שורות אלה, אין גילויי אלימות בקמפיין ואין שיבושי סייבר, לא מצד גורמים זרים ולא מצד גורמים פנימיים. האגרסיות מתועלות לרשת ונשארות בה. המועמדים עצמם מופתעים מרמת הסובלנות שבה מקבל אותם הרחוב. זאת הפתעה חיובית.
גוש השינוי מגיע לקלפי במצב טוב מגוש נתניהו. ארבע המפלגות שלו מתמרנות במרחק בטוח מאחוז החסימה, מוגנות בהסכמי עודפים. בהצבעות הראשונות בכנסת ובהמלצה לנשיא מובטחת להן תמיכת המפלגות הערביות.
בוחרי הגוש היו רוצים להאמין שיש גם הסכמה חשאית בין ראשי הרשימות על תהליך הבחירה של המועמד לראש ממשלה. הם לא מפרסמים אותה רק משום שהם חוששים מאובדן קולות. למיטב ידיעתי, אין הסכמה כזאת. איזנקוט אומר, ראש המפלגה שתזכה במירב המנדטים. בנט אמר באחד הראיונות שהעניק, ראש המפלגה שיזכה במירב הממליצים. ליברמן אומר, אני, ובונה על הסבב הבא. זה הסדק שאותו ינסה נתניהו להרחיב – אחד הסדקים. במטות של גוש השינוי יש ישיבות תיאום שבועיות והסכמות ברמה הטאקטית, אבל הטינה ההדדית עולה ומצטברת. השיח מזכיר את "כלבי אשמורת" של טרנטינו: המשימה משותפת אבל האקדחים נשלפים והדם זורם כמים.
במבט כולל, הפתעת הבחירות הוא גדי איזנקוט. שנה וחודש לאחר שהודיע על הקמת מפלגה יש מאין, בלי בסיס תומכים, בלי מימון, בלי עוקבים, הוא ומפלגתו מובילים בסקרים. ארבעה ימים לפני הבחירות, למרות טראמפ, למרות איומי המלחמה, יש לו יתרון דו-ספרתי על נתניהו בהתאמה לראש ממשלה. הוא הפוליטיקאי האהוב ביותר בישראל – הראשון בגוש השינוי, השני, אחרי נתניהו, בגוש הנגדי. לא כריזמה עשתה את זה, גם לא כישורים רטוריים ותעלולי קמפיין. בוחרים נמשכו אל הקוטב הנגדי. איזנקוט נסק הודות לכישורים שאין לו, הודות למיאוס ממה שמציע נתניהו. השותפים לגוש לא הכירו במנהיגות שלו אבל התקשורת המרכזית אמרה את דברה. לגוש המרכז-שמאל היא קוראת עכשיו גוש איזנקוט.
הכבוד שבו הוא מתקבל במקומות שמזוהים עם הימין לא תורם לו בהכרח קולות אבל עשוי להקל עליו בהמשך, אם וכאשר ייקרא להקים ממשלה. איזנקוט התגלה כחסין לרעל, אולי בזכות השכול, אולי בזכות גולני. אחת מנקודות הציון המסקרנות בקמפיין הייתה הכינוי "קוף" שהדביק לו ינון מגל, שדרן בשירות נתניהו. בפעם הראשונה נפל קמפיין ימני בפח שארב תמיד לקמפיין השמאל. כך חשבתי. אולי טעיתי: אולי נתניהו מזהה גזענות אנטי-מזרחית אצל קהל המצביעים המזרחי שלו. הם לא מאמינים במועמד מרוקאי.
איזנקוט מייחל עכשיו לפער ברור בקלפי, לא רק בינו לבין נתניהו, גם בינו לבין בנט. הפער יבהיר מי בראש. הוא ישיג את זה לא במעוזי הליכוד - רק בשתיית קולות של שותפיו, במה שמכונה קמפיין המפלגה הגדולה.
ההפתעה השנייה הוא נפתלי בנט. הקריירה הפוליטית שלו נוסעת כמו רכבת הרים: הירידות מפחידות, העליות מרשימות. מגיע לו תואר מצטיין הקמפיין: השולחנות שפתח בבתי-קפה בכל הארץ, בדרך כלל מול מצביעי ליכוד מבוגרים, יצרו, לאחר עריכה, סרטוני רשת שקסמו למצביעים צעירים. הייתה דרמה; היו צחוקים. בנט גייס משפיעני רשת לקמפיין שלו. התוצאה, על פי סקר 12 מיום רביעי, הייתה לאורך גרף של חודש וחצי עליה של שני מנדטים לרשימת בנט וירידה של שני מנדטים לאיזנקוט. הישג נאה, אבל מוגבל. כמו בבדיחה הצבאית ההיא, הבשורה הטובה היא שמחליפים תחתונים; הבשורה הרעה היא שמחליפים אותם אחד עם השני.
הקמפיין של בנט התמקד במסר אחד: משרתים מול משתמטים; זה היה הבינגו. המסר המשני היה ההסתבכות של נתניהו בקטארגייט. הוא הניח שלמרות 7 באוקטובר נתניהו עדיין חזק בביטחון. קטאר היא החולייה החלשה שלו.
המערכת הפוליטית בישראל חולה. אין בה מפלגות, רק רשימות חד-פעמיות שנתונות לשליטה של פוליטיקאי אחד, הוא ומקורביו. הליכוד הוא מפלגה שהרקיבה: עידן נתניהו רוקן אותה מאנשים; נותרו הסריסים והכהניסטים. יש למפלגה סיכוי להשתקם רק אם תשב פרק זמן באופוזיציה.
יש אנשים שמפריחים רעיונות על פרידה מכובדת מנתניהו והקמת ממשלת אחדות בלעדיו. זאת פנטזיה. נתניהו והליכוד חד הם. החיבור ביניהם לא יכול להסתיים בפרידה רומנטית, כמו בסרט הוליוודי. מה שנאמר על ממשלות אחדות בעבר ראוי להיאמר על ממשלת אחדות היום: כמו חיתול של תינוק, זה חם ויבש בהתחלה, קר ורטוב אחר כך.
עסקה נוסח טראמפ
השבוע האחרון לקמפיין הוציא מנתניהו פרץ של אנרגיה שלא היה לו בחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר ובחלק גדול מחודשי המלחמה. הוא דהר מאירוע לאירוע, מקצה המדינה לַקָּצֶה, בדגש על בסיסי חיל האוויר. מטוסי קרב חונים החליפו את מפת הקיר של המזרח התיכון. הנרי קיסינג'ר אמר פעם, בריאיון לאוריאנה פלאצ'י, שהאמריקאים מאוהבים בדמות הקאובוי שרוכב לבד, בראש השיירה, רק הסוס שלו והוא. "הקאובוי הזה הוא אני", אמר קיסינג'ר ואומר נתניהו. הזיכרון נודד אל קמפיין הבחירות של 1981, הקמפיין האחרון של מנחם בגין. הקמפיין עורר בבגין כוחות רדומים. הוא דהר אל הקלפי, זרח ודעך. ייתכן שנתניהו דוהר עכשיו אל השקיעה.
שלושה מהלכים מוצלחים עשה נתניהו בקמפיין הבחירות. נלך מהקל אל הכבד: הראשון הוא הסיסמה "או ימין או פלסטין". בארבע מילים קצרות, שוות לכל נפש, היא תמצתה את מה שמרגישים בוחרי ימין, גם מרכז-ימין, לאחר הטבח של 7 באוקטובר. יפה, אבל לא נורא חשוב. בעבר סיסמה הייתה מניעה בוחרים, ג'ינגל היה מניע בוחרים. לא עוד. הבחירות שלפנינו הן בחירות טיקטוק. הן מדברות בסרטונים.
המהלך השני הוא פוסט התמיכה שהשיג מטראמפ. מתחילת הקמפיין נזהרו ראשיהן של מפלגות השינוי מלומר מילה על טראמפ. הם חששו, בצדק, שמילה שלהם תדחוף אותו לזרועותיו של נתניהו. כאשר טראמפ הודיע שלא יתערב בבחירות בישראל רווח להם. ביום ראשון טראמפ התהפך: מישהו אירגן עסקה.
במערכת הפוליטית הניחו שהסיבה הייתה איראן. גם נתניהו וגם טראמפ פעלו משיקולים זרים: נתניהו רצה לתקוף לפני הבחירות כדי להביא לדחייתן; טראמפ הטיל וטו על תקיפה כדי למנוע מפלה מוחלטת בבחירות הביניים. נתניהו הסכים לחכות, ובתמורה קיבל מכתב המלצה.
אם לא איראן, עזה: קטאר מצפה מטראמפ לתמורה על המיליארדים שהשקיעה בו ובמשפחתו, כולל מטוס ג'מבו. עזה חשובה לה. נתניהו הבטיח לרתום את המל"ל לקידום ההסדר בעזה, והפוסט היה התמורה.
אני משער שבכל ההסברים יש גרעין של אמת, אבל הסיפור לא מסתיים בהם. בסוף כל מהלך של טראמפ יושב שטר עם סימן של דולר. ספק אם המאמץ האדיר שהשקיע הבית הלבן בהשבת החטופים היה בא לעולם, אלמלא 140 מיליוני הדולרים שתרם הזוג אדלסון לקרנות של הבחירות שלו. מתישהו בעתיד, בתחקיר עיתונאי או בספר, נדע אם נתניהו מצא מיליארדר שהרים טלפון לנשיא והזכיר לו את חובותיו.
טראמפ לא היה היחיד שבלם את תוכנית המלחמה של נתניהו. הגורם השני היה הרמטכ"ל. קרב הבלימה ההרואי של אייל זמיר התבסס על טיעונים צבאיים, אבל היה לו טעם נוסף, לא פחות חשוב: יציאה למלחמה ערב בחירות הייתה פותחת מחדש את הפצע המדמם מימי המהפכה המשטרית. הצל הזה ימשיך להעיב על תהליך קבלת ההחלטות גם לאחר הבחירות, בתקופת הדמדומים בין ממשלה לממשלה. נתניהו קיבל פוסט; הוא לא קיבל מלחמה.
ולמרבה ההפתעה גם בוחרים הוא לא קיבל. לאחר שנתיים של פטפטת, יום עסל יום בסל, טראמפ חדל לרגש.
המהלך המוצלח השלישי של נתניהו היה ההחרגה של שתי הרשימות הערביות. נתניהו חזר על התרגיל הפוליטי שעשה בן-גוריון באמירה "בלי חירות ומק"י": הוא הפך רוב ברור בעד החלפת השלטון לסוג של תיקו. הבוחרים ילכו ביום שלישי לקלפי, בלי לדעת איך מתכוונת האופוזיציה להקים ממשלה ומי יעמוד בראשה. ממשלת השינוי עוד לא תקום - וכבר ילטשו השותפים בה עיניים לבחירות נוספות, באביב הבא.
אלה ההצלחות. בכל מובן אחר נתניהו כשל: הוא כשל בחמאס, כשל בקטאר, לא סיים את המלאכה באיראן, בלבנון, בסוריה, בתימן, כשל ביחסים עם העולם הדמוקרטי, כשל במינוי שרים ובבחירת עוזרים, כשל בכניעה לזרם הכהניסטי, כשל במהפכה המשטרית שעכשיו הוא נאלץ להחביא אותה, כשל באי-נטילת אחריות לתוצאות מעשיו. את המחיר הוא משלם באובדן סמכות בתוך הגוש שלו.
ב-21 באוקטובר 1998 הוא ציין את יום ההולדת ה-49 שלו באחוזת ואי, בדרך להסכם עם הרשות הפלסטינית. את זר הפרחים הראשון, על הבוקר, הביא לו אחמד טיבי, עם ברכה מאת יאסר ערפאת. מה מדכא יותר, לקבל ביום ההולדת סירוב מאחד וינטר, מאחד לייטנר, אנשים שהוא בקושי מכיר בקיומם, או לקבל ביום ההולדת פרחים מיאסר ערפאת?
מוקפים בשמאלנים
שלשום, יום רביעי, נורות שנתלו בשרשרת לאורך רחבת המרכז המסחרי, שפכו אור בהיר על שורות של כיסאות כתר לבנים, הרהיט המתבקש בכל כנס בחירות. המקום הוא הכפר הבדואי זרזיר, בין עמק יזרעאל לגליל התחתון. הנואם המרכזי הוא יואב סגלוביץ', מועמד מס' 2 ברשימת רע"מ. כרזה ענקית, בירוק ולבן, עם תמונותיהם של ארבעת המועמדים הראשונים ברשימה, מנסור עבאס ראשון, סגלוביץ' שני. הכרזה כיסתה את חזית הבניין.
בזרזיר חיים קצת יותר מ-9,000 איש. חיים טוב: רוב הגברים משרתים בזרועות הביטחון, חלק גדול מהם בקבע. רבים ממשיכים לעבוד בביטחון גם באזרחות. הענף הכלכלי השני הוא מסחר ושירותים: רחוב אל-ראשיד שחוצה את הכפר לאורכו, שוקק פעילות. בקומה הראשונה של כל בניין עובדות החנויות, מינימרקטים, קונדיטוריות, איטליזים, רהיטים, מסעדות, ובקומה השנייה עורכי דין, סוכני ביטוח, שמאים, קליניקות רפואיות. רוב השילוט בעברית: הוא מכוון ליהודים. בשבתות הרחוב פקוק יותר מביג פאשן גלילות.
בכל מערכת בחירות מצביעים בזרזיר אחרת:
בבחירות לכנסת ה-21, בתחילת 2019, הובילה כחול לבן עם 50 אחוז מהקולות. בבחירות לכנסת ה-22, בהמשך אותה שנה, הובילה הרשימה הערבית המשותפת עם 43 אחוז. בבחירות לכנסת ה-23, ב-2020, הרשימה המשותפת קיבלה 67 אחוז. מאז נערכו עוד שתי מערכות בחירות. בשתיהן הובילה רע"מ. בבחירות לכנסת ה-24, ב-2021 נתניהו הגיע לכפר בתקווה לקושש קולות. הליכוד קיבל 15 אחוז.
רע"מ תהיה המפלגה המובילה גם בעוד ארבעה ימים, אבל הפעם ישתרכו אחריה, נוסף לרשימה המשותפת, גם גולן ואיזנקוט. הקרב האמיתי מתנהל על שיעור ההצבעה. זה נכון לגבי החברה הערבית כולה: שתי המפלגות הערביות מבינות עכשיו שבמקום להילחם על קולותיהם של המצביעים, מוטב להן להילחם על קולותיהם של אלה שלא טורחים להגיע לקלפי. בבחירות לפני ארבע שנים הצביעו בזרזיר 44 אחוז מבעלי זכות הבחירה, 26 אחוז פחות משיעור ההצבעה הכללי. הפעם המספרים יהיו שונים.
"הכל בזכות בן גביר וסמוטריץ'", אומר מאדי הייב, עורך דין שמשרדו ממוקם מעל הרחבה. "אנחנו לא עובדים בשביל מנסור עבאס. עבאס עובד בשבילנו".
את האמירה הזאת ודומותיה אני שומע בכל שיחה עם פעילי בחירות בחברה הערבית: הלחץ להצביע בא מלמטה, מהציבור. שני הכהניסטים זרעו את הזרע, ולמפלגות לא נותר אלא לאסוף את הפרי. "אנחנו מצדיעים לבן גביר על הגיבוש שעשה לנו", אמר אמיר הייב.
המקומיים מגיעים לאירוע אחד-אחד, בצעדים כבדים. כולם גברים; כולם בגיל העמידה. סגלוביץ' אמר לי שאין אישה אחת בכנסים שהוא מגיע אליהם בחברה הערבית, והוא מגיע לשני כנסים ביום ויותר. בוודאי לא אצל הבדואים. למה ככה, שאלתי את הקומץ שהקדים לבוא. נשים בזרזיר לבושות כמו השכנות היהודיות שלהן, מחזיקות בתארים אקדמיים, מנהלות עסקים, נוהגות, אבל לאירוע פוליטי הן מנועות מלהגיע?
הם חייכו. "אצלנו הבדואים, התפקיד של הנשים...", אמר אחד, ומיד השתתק.
"בעבר הצבעתי מח"ל", אמר איברהים הייב. "הפעם אני מצביע דמוקרטים. יאיר גולן היה המח"ט שלי בלבנון. לחמנו יחד. הוא אחלה גיבור. אמיר הייב שירת עשר שנים בצה"ל ו-12 שנים במג"ב, הוא סיפר. החיבור לצבא, גם למפקדיו, הוא חלק מהגאווה שלהם, חלק מהדימוי העצמי. הוא ילווה אותם לקלפי.
אמיר סיפר בגאווה על היום שבו פגש בבן גביר. "ב-2003 היה פיגוע בקו 2 בירושלים. נהרגו 23 אנשים. הגיע בן גביר והתחיל להשתולל. עצרתי אותו".
על שולחן צדדי ערכו מגשים עם כנאפה. הביאו אותה חמה מבית המאפה של האחים ג'נדאווי, בבניין ממול. שתי גרסאות יש לכנאפה בזרזיר: אחת שטוחה, עם דבש ופיסטוק, שנייה בצורת גליל, צבועה בסגול. הכנס אמור היה להתחיל בשש בערב. סגלוביץ' התבקש להמתין לסיום התפילה במסגד הסמוך. ואכן, קול המואזין הציף את הכפר. לא ידעתי שאתם דתיים, אמרתי, וכולם חייכו. אנחנו לא דתיים, אבל מתפללים, אמר אחד.
הכיסאות התמלאו בהדרגה. ספרתי מאה. לכבוד סגלוביץ' דיברו עברית - איש לא נזקק לתרגום. "הצטרפתי לרע"מ כציוני", אמר. "החלטתי להצטרף לא כדי לקבל משהו, אלא כדי להיות חלק ממשהו. החומות שנבנות בין יהודים לערבים הן אסון. חייבים לשנות את הנרטיב.
"רע"מ רחוקה ממני מאוד וקרובה אליי מאוד. הבעיה החמורה ביותר היא הפשיעה. היא הגיעה אפילו לזרזיר. משפחות הפשע נכנסות לכאן. אם לא תדאגו שבני המשפחה שלכם והחברים שלכם ילכו להצביע, תקבלו אותם אנשים קיצונים על ההגה".
ואחיד טועמס הקשיב מאחור. 12 שנים שירת בגדס"ר הבדואי. שאלתי אותו איך היחסים עם היישובים השכנים, גבעת אלה, בית לחם הגלילית, תמרת, שמשית. הוא חייך כממתיק סוד. "ואללה", אמר בשקט. "אנחנו מוקפים בשמאלנים".
