ביציע שאותו אני פוקד מאז שנת 1986, ספציפית בקרב החברים שאיתם אני יושב ברציפות מאז, יש הגדרה מיוחדת לאנשים האלה שמפציעים פתאום במשחק ואז שוב נעלמים לכמה שנים. אתם יודעים נו, ההוא שבא כחבר של חבר כי בא לו פתאום כדורגל, אבל אחרי שיסתיימו 90 הדקות לא נראה אותו יותר עד הודעה חדשה.
אנחנו קוראים להם "מושאלים", ואחד הדברים שאני מקפיד להימנע מהם בקביעות זה שאף אחד לא יוכל לזרוק לי "שאשו יא מעפן, מי זה המושאל הזה שהבאת היום". הסיבה לכך היא מין טהרנות מוזרה ולא מוסברת שיש לאוהדי כדורגל בכל מה שקשור לאהדת הקבוצה שלהם, או להזדהות איתה.
לא משנה אם היא כושלת בעקביות בערך מאז הקמתה, או זוללת תארים סדרתית ("אוהדי הצלחות" זה בכלל כינוי גנאי ספורטיבי) – אנחנו תמיד קצת מעקמים את האף כשעוד מישהו רוצה להצטרף למועדון החברים הלא אקסקלוסיבי הזה. מצד שני, אנחנו גם מתייחסים לאלה שהפסיקו לבוא ליציע כמי שפרשו מהגיבוש לסיירת בערך בשלב הקראת השמות. כאילו שהם הפרו מבחינתנו את שבועת הדם המקודשת שבין אדם לטריבונה שלו, ועוד הותירו אותנו להילחם לבדנו מול החילופים המאוחרים של המאמן המרגיז הזה.
חשבתי על הפנקסנות הזאת שלנו, אוהדי הכדורגל, כשצפיתי השבוע במשחק של הפועל באר-שבע נגד אוניון סן ז'ילואז. זה שנערך בלי קהל ביציעים, בגרמניה בכלל, כי גדול על הבלגים למצוא ישראלים על מולדת הפרלינים והבירות המוגזמות. שבוע אחד בלבד אחרי שצפיתי במשחק שלהם נגד אלקמאר בהולנד, שם רק אוהדי החוץ לא הורשו להיכנס, כי... כי למה לא בעצם?
חודש אחד בלבד אחרי שהלכנו לשחק פעמיים נגד נבחרת אירית ששחקניה היו מוכנים לנקות שירותים של פאב אחרי סנט פטריק'ס דיי, ובלבד שלא ידרשו מהם לעמוד ליד שחקן כחול לבן.
דקה לפני הבחירות שאיש לא יודע איך הן יסתיימו, ועל רקע התחזיות שמנבאות לכדורגל שלנו תקופה קשה מאוד בזירה הבינלאומית (לשם שינוי לא בגלל היכולת על הדשא), נראה לי שאולי כדאי לי לשנות גישה. ביחד עם שיאי קהל בליגת העל שכבר נשברו וכנראה עוד ישברו העונה, אולי כל מי שרוצה לקשור את גורלו בענף המוכה שלנו, יש לקבל אותו בברכה. אפילו אם הוא ייעלם לשנים עד המשחק הבא. אפילו אם הוא רק מושאל.
