ארץ מתהפכת // עמרי גנשרוא } מוסד ביאליק } 68 עמ'
'ארץ מתהפכת', ספר השירים הראשון של עמרי גנשרוא – דוקטורנטית ללימודי אסיה ומשוררת – חושף מיד, כבר בהצצה ראשונה, וירטואוזיות לשונית ומוזיקלית יוצאת דופן. במבט שני קופץ לעין הברק האינטלקטואלי של גנשרוא, שמקורו בין השאר בנחישותה לשלב כמעט בכל אחד משיריה שתי נקודות מבט מתנגשות שקשה להכריע ביניהן. בתחילה הדבר עורר בי חשד מסוים. המודרניזם לימד את חובבי השירה לאהוב מבנים פואטיים כאלה בדיוק, רב-משמעיים, אבל חשוב להזכיר שהמודרניזם הוא תופעה אנכרוניסטית, בת יותר ממאה שנים, ודומה שמה שאנחנו זקוקים לו יותר מכל בעולמנו המרוד והמתפורר הוא משהו שונה בתכלית; לא רב-משמעות אלא עומק, מחויבות, מסירות, נכונות לומר אמת גם כשהיא קשה לביטוי. אלא שעד מהרה הבנתי שהמבנים המתוחכמים בשירתה של גנשרוא הם לעיתים קרובות מסווה לעומק רגשי בלתי צפוי, ואולי אפילו מין מלכודת – לאו דווקא לטיפשים אלא לחכמים – שמפתה את הקוראת להידלק על הברק האינטלקטואלי, לבחון אותו מכל צדדיו, ולגלות תוך כדי כך שהשיר נופל לתוך תהום רגשית נואשת, לפעמים משתוקקת עד כלות ולפעמים מוכת אימה, אך תמיד בלתי פתורה.
כן, סתירה פנימית, או ליתר דיוק קונפליקט, היא צורתה הבסיסית של שירת גנשרוא. בשיר הפותח מצהירה המשוררת ששירה (גם אמנות השיר וגם אישה שזה שמה) נמאסה עליה, שהיא לא יכולה לסבול אותה יותר, כי שירה (האמנות, האישה) היא תיאטרלית ורגשנית ואלימה ונוטה למחוות דרמטיות מופרזות, אבל כל מי שקוראת את השיר מבינה שזה בדיוק מה שגנשרוא כותבת – שיר תיאטרלי עד כאב, רגשני ואלים. ושם בדיוק, במתח שבין הכחשת אהבתה של המשוררת לתיאטרליות ורגשנות מצד אחד, לבין התמסרותה לשירה שכולה רגש מפעפע ומוחצן מצד שני, טמון יופיו של השיר. כי ברור שגנשרוא מאוהבת בשירה, אבל כנראה גם חרדה ממנה מאוד, מכוחה לפגוע, מיופייה המסחרר, המסוכן, החותר למעמקים. במילים אחרות: "שירה" אמנם מנוסח כשיר המבטא רתיעה או הכחשה – אולי הכחשה עצמית – אך מתגלה כשיר אהבה נואש ופגוע.
בשיר מופלא אחר, פשוט אבל חודר עמוק, מעמתת גנשרוא שתי גישות לשירתה של חדוה הרכבי: זו ששומעת את המשוררת זועקת בקולה הנואש והשבור "הצילו" שוב ושוב ושוב; וזאת שמזהה בזעקה המחזורית אסתטיקה של "חזרתיות כמעט קדושה" או "מיתולוגית". הרכבי זועקת "הצילו!" והסטודנטים לספרות אומרים: וואו, מדהים, כמה זה מהפנט לשמוע את הרכבי זועקת "הצילו"! המתח בין תהום רגשית לפרשנות אינטלקטואלית יהירה ומנותקת בולט בשיר הזה מאוד. אנחנו מבינים שזה בדיוק מה שמפחיד את המשוררת בכתיבת שירה: כניעה לרגש עמוק שתובע עיבוד ספרותי או אינטלקטואלי כדי לא להתרסק, ובה בעת משתוקק להיחלץ ממנו, להישמע, להכות בקורא, להיחשף.
אפשר לנסח מין חצי הכללה (רק חצי, כי גנשרוא יודעת להציע דוגמה נגדית לכל הכללה מתיימרת מדי) על שירתה של גנשרוא: היא נוטה להכחיש את מה שמלהיב או מפחיד אותה דווקא כדי להניח לתשוקה או לחרדה להתגלות בכל כוחן, אם כי בגרסה חדשה, פתוחה וחופשית יותר. העיקרון הזה פועל בשירי האהבה שהיא כותבת, אך גם בשירי האימה – ממלחמה, משירות צבאי, ממבנים חברתיים אלימים ומהשקפות פוליטיות חד-ממדיות. גנשרוא תעשה הכל כדי לתרגם התקף חרדה, למשל, למעוף לשוני עתיר דמיון ורב-יופי, כאילו היא אומרת: תראו איך העולם והשפה מתפרקים, זה כל כך יפה! אבל ככל שההכחשה נמרצת וחכמה יותר, כך המציאות המוכחשת שבה לתקוף בכל כוחה. התשוקה והאימה לא נעלמות, הן שם, מסחררות ומחרידות אפילו יותר. הניסיון לתרגם אותן ליופי הוא חכם ורב-השראה – הוא שירה בכל יופייה – אבל ללא המציאות המוכחשת, הפורצת כמו בעל כורחה, לא היה מלכתחילה מה לתרגם, לא הייתה שירה. •
עד הבית
עַד הַבַּיִת שֶׁלִּי שׁוֹמְעִים סִירֵנוֹת,
כְּמוֹ סֵרֵנָדוֹת: שִׁירֵי אַהֲבָה
אַלִּימִים. וַאֲנִי כָּרָגִיל, מַשְׁקָה עֲצִיצִים
מְהַמְהֶמֶת עִם הַמַּנְגִּינָה הַמֻּכֶּרֶת:
עוֹד הַתְרָאָה בְּפִזְמוֹן חוֹזֵר
שׁוּב כּוֹכָב נוֹפֵל, כְּמוֹ מִכְתָּב אוֹ זֵר —
רָחוֹק מִכָּאן מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב עָלַי
רוֹצֶה שֶׁאָמוּת מַהֵר, וַאֲנִי
בְּחַלּוֹן הַמִּרְפֶּסֶת. לָרוּץ לַמָּמָ"ד? מָה בּוֹעֵר? וְהַבֶּכִי? שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר.
רָצָה רְדוּפָה מֵהַקּוֹל הַגּוֹאֶה אֲנִי רָצָה
מִקִּיר לַחֲדַר מַדְרֵגוֹת, לְמִקְלָט, מִמַּחֲסֶה לְמַחֲסֶה,
קוֹפֶצֶת מִקּוֹל רוּחַ, מִשְּׁרִיקַת אוֹפַנּוֹעַ חוֹצֶה.
גַּם צִיּוּצֵי דְּרוֹרִים הֵם אַזְעָקַת אֱמֶת.
