מתבקש להניח ששם אלבום הבכורה של יוסי מזרחי, "כל כך הרבה שנים איתך", מרפרר לפרידה שלו מאשתו ואם בנותיו, נינט טייב. אך אפשר לראות ב"איתך" התייחסות למוזיקה עצמה ולמקום שבו מזרחי חי.
כמה מהשירים שמרכיבים את האלבום האישי הזה, ובהם "מדריד", "יש לי עוד זמן", "אם לומר את האמת", "תני לי עוד פעם" ו"כל כך הרבה שנים", מסתובבים כבר תקופה ברדיו ובסטרימינג, אבל מזרחי נזקק ללא מעט זמן להשלמת המוצר האולפני המלא הראשון שלו. ככה זה כשאתה מתנהל בין שתי מדינות ומדלג בין פרויקטים כחבר להקה (הקולקטיב), כנגן וכמפיק.
עטיפת האלבום
(יריב פיין)
ב"כל כך הרבה שנים איתך", מזרחי לוקח את ההגדרה של "אלבום סולו" לקצה. הוא לא רק חתום על כל השירים, אלא גם אחראי על מרבית תפקידי הנגינה, העיבודים, ההפקה ואפילו המיקסים. למרות שלא מעט מהמוזיקאים שיודעים לעבוד לבד, מעדיפים להיכנס לאולפן עם שותף שייתן פידבק, יש משהו מאוד אינטימי ונכון בגישה שבה נקט מזרחי.
במהלך ההאזנה הולכת ונחשפות תמונות מחייו של מזרחי, כשההפקה היחסית צנועה משאירה הרבה מרחב נשימה, כמו למשל ב"בשר" שלקראת סופו רק הגיטרה הנוגה נשמעת ברקע. "לחכות שהלילה יעבור", שמגיע לאחר מכן, מציע אווירה להקתית מלוכלכת-רטרואית ברוח הבלאק קיז, למרות שמדובר בעבודה של אדם אחד.
"לבד בברים", הבלוז החותם את האלבום, עלול היה להסתכם כעוד קלישאה על הגבר שביתו התפרק (בטח בשורות כמו "אז מה אעשה עם הכעס הזה / מה אעשה שהוא לא מתרצה"), אבל הכנות שבה מזרחי שר, מאפשרת לך להאמין לו.
