מתפרסם בשיתוף שטראוס
ענת לב־אדלר / "האדי אל זכריאית, יא בינתי"
של מי כפות הידיים הללו, הבלולות בקמח, שהטבעת תכולת העין הזדקרה מבין אצבעותיהן לכל אורך ילדותי - נבלעת ועולה מהתלולית המתגמשת אט אט לכדי בצק רך? עוד סיבוב ועוד סיבוב ואני כבר יודעת שהנה, עוד מעט תמתח ותלוש ננה ג'ולייט את עיגול הבצק בין כפותיה הזריזות, וכאשר יגיע למידת הגמישות שתניח את דעתה, היא תרדד אותו עד לעובי המדויק בעזרת השובאכ – המערוך הקצר והצר מחודד הקצוות שאותו סחבה בכליה הדלים כל הדרך מעירק לישראל.
רק כאשר יניח את דעתה, מתוח על פני שולחן המטבח המקומח, היא תמדוד ותבחן שוב את שוליו, תוודא שלא נפערו חורים בבשרו, ואז תיטול בידה כוס זכוכית נטולת ידית ותחרוץ בעזרתה עיגולים מתוך יריעת החומר. עיגול אחר עיגול היא תניח על מגש חבוט, תצבוט בין אצבעותיה עד שתסגל לכל אחד מהם את השוליים הרצויים, כך שיצליח לבלוע לקרבו בבטחה כדור תמרים אחד בוהק, ששימנה בשמן וגלגלה ממחית התמרים שסחטה וגיבשה.
עיגול אחר עיגול היא תשכין בחיקו של סיפון הבצק, תסגור ותהדק את ירכתיו, תשטח את בשרו ותסדר את עוגיות התמרים מפודרות הלחיים בשומשום והל, ומול עיני המשתאות תניח אותן ברווחים שווים על גבי תבנית התנור הבוהקת משמן שמשחה.
תחת חומו המתפשט של התנור הלבן יזהיבו לחיי הבצק התופחים, מפיצים בחלל המטבח הדחוס את הניחוח העמוק של הבעבע בת'מר, שיתפשט במתיקותו ויגיע גם לגרם המדרגות של הבית ברחוב המכבים 13 בפרדס כץ.
אנחנו כבר לא מסוגלים להתאפק ואחד אחר השני, בלעג'ל בלעג'ל, מהר מהר, נדחסים אל המטבח הצר, דוחפים זה את זה במרפקים ונצמדים לקיר ששפריץ הצבע החלמוני שלו שורט את הגב מבעד לחולצת בית הספר המכופתרת. נחש רוק דקיק ניגר מפי הפעור, ואני מוחה אותו בשרוול. האם הבחינה? אבל עיניה של ננה זגוגיות שקופות, ואני מתכווצת נוכח דמעותיה שנושרות אל תוך העוגיות, וידיה כבר משקעות עצמן בפלח הבצק הבא.
דלת הברזל האטומה צופנת הבטחה. כולנו, הנכדים שלה, עומדים ומחכים שתשלוף ממערת הציפייה הרותחת את שתי תבניות האפייה השחורות. בתנועה מהירה, כשמגבת מטבח מקופלת תחת זרועה והאחרת בכף ידה, היא מניפה את המשטחים הבוערים אל השיש, ואנחנו כבר שולחים אצבעות רעבתניות וחוטפים כל אחד את הבעבע שלו, יודעים שהחום יצרוב את העור, אבל למי אכפת.
הבצק הרותח שורף את החך, המילוי השחור הדחוס מבעיר את חלל הפה, אבל שום כאב לא מצליח למנוע את המפגש המצופה שבין בלוטות הטעם לבין מה שהפך להיות זכרון הילדות הכי עמוק שלנו – הבעבע בת'מר שלה, עוגיית התמרים, עוגיות המדלן, של ננה ג'ולייט.
והיום, אלה הן כפות הידיים שלי, ששנים רבות כל כך אחרי שכבר הלכה לעולמה, מגמישות בין אצבעותיהן בצק מזהיב. מהתנור עולה אמנם ניחוח מוכר, אבל השמן הוחלף מזמן בחמאה, ומחית התמרים מתוצרת בית במחית תמרים קנויה, ולכן לטעם שלה לא אגיע לעולם.
אבל במטבח שלי, אל מול התנור המשוכלל עם שלל פונקציות וכפתורים שאף אחד לא צריך, אל מול עיני נוטפות הגעגוע, אני רואה את התנור הלבן הקטן שלה מאז שולח לעומתי זרועות של חום, ואני שוב ילדת בית ספר בחולצת דקרון ירקרקה, כשהקול של ננה מתנגן, שוטף את המטבח בערבית רכה בשירתה הפורעת ופוצעת הנפש של אום כולתום, ושוב אני שם, על רצפת השומשום החבוטה, מול השיש וארונות הפורמייקה הכהים, שואלת את ננה שלי: "ליש כתבכייין ננה, תומוע פי עיניכ", והיא, מעומק הזמן שהזיכרון לש בדרכו הייחודית, משיבה: "האדי אל זכריאית, יא בינתי. האדי אל זכריאית", אלה הם הזכרונות.
הבצק שורף את החך, המילוי מבעיר את חלל הפה, אבל שום כאב לא מצליח למנוע את המפגש המצופה בין בלוטות הטעם לבין מה שהפך לזכרון הילדות
מפעל עלית ההיסטורי ברמת־גן, שם יוצרו ממתקי הילדות שלנו
רותי רוסו / המתנה האחרונה מסבא
אצל סבא וסבתא שלי, זלמן ופנינה, או נונו ונינה כמו שקראנו להם, הממתקים גרו בקומה הכי גבוהה. היה להם ארגז בארון העליון במטבח, הרחק מהישג ידן של נכדות, ובתוכו הבטחה. לא הבטחה למשהו מסוים. פשוט הידיעה שתמיד יש שם משהו מתוק.
המטבח היה קטן, עם שולחן שהתאים לשני אנשים, או לארבעה אם כולם אהבו מאוד זה את זה ולא הזיזו מרפקים. לא הרבה קרה בו. סבתא שלי לא אהבה לבשל, תכונה שדי נטשה את המשפחה שלי בדורות שאחר כך, אבל כשבאנו אליהם היא הכינה קניידלך דחוסים וטעימים, מוקפצים במחבת עם הרבה בצל מטוגן, או בלינצ'ס עם שמנת. אבל עם כל הכבוד לבצל ולשמנת, אנחנו ידענו להרים את העיניים למקום הנכון.
בארגז היו ופלים מצופים ושקית של סוכריות דבש. לא המון, לא מגוון. זה היה מזמן, ולאף אחד לא היה המון משום דבר. בדיעבד אני גם לא בטוחה שהארגז היה גבוה בגללנו. ייתכן שסבא וסבתא פשוט לא רצו לחסל בעצמם את המלאי.
יש בית שלא היו בו הסוכריות האלה? כתומות, דביקות, עם מילוי רך. הן נדבקו זו לזו בשקית כאילו נדרשו להוכיח את דבשיותן, ובהמשך נדבקו לחיך ולשיניים. היינו מוצצות אותן עד שנגמרה הסבלנות ונוגסות כדי להגיע למילוי, משלמות על קוצר הרוח בעבודת חילוץ ממושכת. ככה נראו החלומות שלנו אז: סוכרייה קצת אסורה, מתוך ארגז גבוה, במטבח קטן.
עם השנים גדלתי, השפע הגיע לישראל, והארגז איבד מגובהו גם בלי שאיש הזיז אותו. כבר יכולתי לקנות ממתקים בעצמי. היו לי רצונות חדשים, דחופים ויקרים יותר. סבא המשיך להוריד את הארגז לכבודי, ואני ניסיתי לשתף פעולה בהתרגשות הראויה, אבל כנערה העדפתי לקרוע אותו בדמקה סינית. גם לזה יש מתיקות נדירה.
בצבא הגעתי אליהם הרבה. הבית שלהם היה קרוב לבסיס יותר מהבית שלי, ואהבתי לבוא אחרי משמרת, לאכול איתם ארוחת ערב, לקנח בגלידוניות ולפעמים להישאר לישון. אצל סבא וסבתא יכולתי להיות חיילת במשך היום ונכדה מפונקת מאוד בערב. המעבר בין התפקידים היה חלק.
באחד הערבים הכל היה כרגיל. אכלנו, ישבנו בסלון וקשקשנו. סיפרתי על הצבא, על חברים, על חתולים. סבא נונו לא נראה עייף או חיוור, לא התנשף, לא התלונן. ובכל זאת הסתכלתי עליו וידעתי, בעוצמה שלא הבנתי, שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו.
איזה קשקוש, עניתי לעצמי. את חרדתית. אין שום סיבה לחשוב ככה.
הוא סיפר שמצא בעיתון תמונה של מישהי שדומה לי ושמר לי אותה. הלכנו למשרד שלו והוא נתן לי גזיר עיתון מפרויקט אופנה. הייתה שם דוגמנית שלא ממש דמתה לי, אבל שתינו היינו רזות ועם שיער חום. בשביל סבא זה הספיק. לקחתי את התמונה וחשבתי: זה הדבר האחרון שאני מקבלת ממנו.
כשהתכוננתי לצאת הוא דאג שאני עייפה מכדי לנהוג. לא הייתי עייפה. הייתי עצובה נורא, בלי לדעת להסביר למה. הוא התעקש שאשטוף פנים, ובינתיים הלך למטבח, נמתח אל הארון הגבוה, הוריד את הארגז והוציא את שקית סוכריות הדבש. אחר כך שלף שקית סופר ישנה, נקייה ומקופלת. אצלם שקיות עברו ניקוי, ייבוש, קיפול ואחסון. הוא הכניס לתוכה חופן סוכריות והגיש לי.
"קחי ותאכלי אותן בדרך, שלא תירדמי", ציווה.
לקחתי וחשבתי: אלה סוכריות הדבש האחרונות שהוא ייתן לי.
נהגתי הביתה בוכה ומרגישה משוגעת. בסוכריות לא נגעתי.
אמא חיכתה לי בבית. התיישבתי לידה ואמרתי לה: מחר בבוקר תסעי אליו. אני מרגישה שמשהו רע עומד לקרות. היא שאלה מה קרה, ולא היה לי מה להגיד. הרי אכלנו ודיברנו והוא נתן לי סוכריות. שום דבר בסיפור הזה לא נשמע כמו סיבה לבכות. היא הבטיחה לנסוע אליו בבוקר, וגם התקשרה. הוא נשמע רגיל וחיוני.
מוקדם בבוקר פינו אותו לבית החולים. היא לא הספיקה להגיע.
במשך הרבה שנים שמרתי את הסוכריות ואת גזיר העיתון. הסוכריות נמסו לאט על התמונה של הדוגמנית שלא ממש דמתה לי, נדבקו לנייר והפכו לדבר אחד. לא הייתי מסוגלת לזרוק אף אחד מהם.
יש בית שלא היו בו הסוכריות האלה? כתומות, דביקות, עם מילוי רך. הן נדבקו זו לזו בשקית כאילו נדרשו להוכיח את דבשיותן, ובהמשך נדבקו לחיך ולשיניים
יואב בירנברג / שושנה, שושנה, שושנה
להורים של כל הילדים במושב עין עירון, צברים שבצברים, אניצי קש בשערם, היו מכוניות פאר שנתון שנות השישים והשבעים – סוסיתא שחישבה תמיד להישבר, סימקה, פולקסווגן חיפושית, פז'ו 404, פורד, או מינימום טרקטור פרגיסון או אופנוע, בהם לקחו את הזאטוטים ובני התשחורת שלהם לבית הספר במושבה השכנה, פרדס חנה. לאבא שלי, מנהל הפרדסים של יכין חק"ל באזור, הייתה סוסה. שושנה קראו לבייבי שלו, או הסוסה של בירנברג. הפועלים הערבים כינו אותה הסוסה של אבו יואב. בדרך לבית הספר אבא שר לנו ולה שירים של פעם. "עגלה עם סוסה" ו"נבנה ארצנו ארץ מולדת" היו בראש מצעד הפזמונים.
שושנה הייתה מבהיקה בלובנה ומהירה כמו מכונית מרוץ, כשלא התעצלה. כשההורים האחרים במושב שטפו את המכוניות שלהם שעות על גבי שעות, אבא שלנו, במכנסי חאקי קצרים וגופיית עבודה אפורה של אתא שמצפינה את כרסו, רחץ את שושנה בצינור מים גדול וקרצף את גופה באהבה בסבון. ליד הרפת חיכתה לשושנה עגלת עץ צבועה בירוק, יצולים מבהיקים מחוברים אליה, ובמחסן שליד האורווה המתינו לה רתמה מפוארת שחיברה אותה בעבותות אהבה לעגלה, מושכות, קרש עץ גדול שעליו ישבנו כששושנה המריאה לדרכה, וארגז פח גדול מלא אוצרות – מזמרות לקטיף ההדרים, תרמילי קטיף, כובע טמבל, פנקסי חשבונות, ארוחת הצהריים שהכינה לו באהבה אמא שלנו, ובמעמקי הארגז האוצר הגדול מכולם – סוכריות מנטה של עלית עטופות בנייר עצבני, שכדי לשחרר אותן מכלאן היית חייב להעיר את כל דיירי החצר, וסוכריות דבש. כשהתנהגנו יפה, וגם כשלא, התכבדנו בהן, ולא הייתה מתנה מתוקה ויקרה מהן.
בוקר חורפי אחד לא מצאנו את שושנה. שער האורווה נפער. היא קרעה את החבל שחיבר אותה לעמוד הברזל הזקן והחלוד והפליגה לשדות המושב. חצי מושב התגייס לחיפושים אחרי שושנה. אבא דאג בעיקר לגורלה. אנחנו, ילדיו של בעל העגלה, דאגנו למנת הסוכריות היומית שלנו, שכנראה לא נקבל.
יום שלם נמשכו החיפושים. הם התפרסו על פני המעיינות של גבעת הכלניות שבפאתי המושב, וגבעת הנרקיסים. לקראת ערב נמצאה האבידה, תשושה וצייתנית, מלחכת עשב בפאתי הכפר הערבי הסמוך כפר קרע. לא היה מאושר מאבא. הוא הוביל אותה לערמת התלתן הטרייה שחיכתה לה באורווה, ליטף אותה, והזהיר אותה בחיוך כעוס משהו שזאת תהיה הפעם האחרונה.
למחרת בבוקר שושנה קיבלה כמה קוביות סוכר לפינוק ואנחנו את מנת הסוכריות היומית – לא סוכריה אחת כי אם שתיים. עברו השנים, שושנה הזדקנה, נמכרה ונפחה את נשמתה ובמקומה באו סוסים שצבעם חום וקוניאק. רק סוכריות המנטה והדבש לא חלפו מהעולם ומהתפריט היומי שלי. שנים אחר כך, כשהשתחררתי מהשירות הצבאי, קניתי לי סוסה משלי, צבעה אדמדם, אופייה סוער פי כמה ומהירותה כמו של מטוס סילון. בקופסה קטנה בפאתי האורווה של יסמין שכנו להן אחר כבוד שקיות סוכריות מנטה וסוכריות דבש, שחביבות עליי גם היום.
בוקר חורפי אחד לא מצאנו את שושנה. אבא דאג בעיקר לגורלה. אנחנו, ילדיו של בעל העגלה, דאגנו למנת הסוכריות היומית שלנו, שכנראה לא נקבל
