את תמצית תפיסותיו של שטפן צוויג על היהדות ועל עצמו כיהודי אפשר אולי לראות בטקסט הקצר 'המוטיב היהודי בהווייתי וביצירתי', שכתב ב-1926. זהו מענה למשאל שערך עיתון הקהילה היהודית של בוואריה בקרב יהודים מובילים בתרבות ובאמנות, והוא כמעט אינו ידוע בקרב חוקרי צוויג בעולם. המענה הקצר של צוויג מזכיר אולי את תשובתה של לאה גולדברג לשאלה "לשם מה נכתבים שירים במאה העשרים" בשירה 'תשובה', שכתבה שנה לפני מותה. "וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים? / וּבָאַיָּלוֹת? / וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?" היא כותבת.
כפי שכתב גם בטקסטים אחרים, עיקר היהדות שלו בעיניו היא: "היעדר הרגשת בית, היעדר מנהיג לארץ האבות במובן של אומה יחידה... בעורקיי עוד זורמות אלפיים שנות הנדודים של דורות קודמים ואולי בזכות זה טמונה בי פתיחות מיוחדת לרבגוניות של עולמנו. חירות כזו", מוסיף צוויג, "יש כמדומני רק לעמים אשר נדדו מאות בשנים לכל רוחות השמים".
גלריה
שטפן צוויג | צילום: ullstein bild via Getty Images
(ullstein bild Dtl., ullstein bild via Getty Images)
• • •
האסופה הזאת כוללת סיפורים קצרים בפרוזה, אגדות, מאמרים, מבואות שכתב שטפן צוויג לספרים של אחרים ועוד. שני העורכים, שי דוד ופרופ' מרק ח. גלבר, יצרו ספר שהאהבה לצוויג ניכרת בו מכל עמוד ובכלל זה בהקדמה שכתבו במשותף, לפיה היה צוויג "משורר, מתרגם, סופר, מחזאי, אספן ואיש רוח מן המעלה הראשונה; בנה של אירופה, בשר מבשרה, יציר מורשתה התרבותית המפוארת ואחד מבוניה וממפתחי עולמה הרוחני; עֵד יוצא מן הכלל להתפתחות העולם במפנה המאה ובין שתי מלחמות העולם".
הספר כולל 12 טקסטים מסוגים שונים שכתב צוויג מתחילת המאה ה-20 ועד סמוך לפני מותו ב-1942, אשר יחד הם מייצרים תמונה רחבה של תחומי העניין שלו, מקורות הידע והמחשבה שלו. עיקר ייחודה של אסופה זו הוא בהתייחסות החדשנית לא רק אל מקומם של היהודים ביצירותיו, אלא למקומה של היהדות בחייו שלו. צוויג היה יהודי חילוני, שקיים מצוות שבין אדם לחברו, והעיד על עצמו כי "אף על פי שאינני מגיע ממשפחה אדוקה ביהדותה... כל חיי, וככל שזכרוני מגיע, התעניינתי בבעיות היהודים והייתי מודע עד מאד לדם היהודי הזורם בעורקי" ('גורלו של היהודי', 1931).
פרקי הספר מופיעים על פי הסדר הכרונולוגי של כתיבתם, ופותחים בסיפור הקצר 'בשלג', שפורסם לראשונה ב-1901, וזהו תרגומו הראשון לעברית. זהו סיפור שניכרת בו יכולת הכתיבה המופלאה של צוויג, הדומה לכתיבת שירה בפרוזה, מרובת דימויים, וכך מתאר צוויג את הכפר שבו נפתחת העלילה: "כמה בתים קטנים עומדים שם, דחוקים זה אל זה כמבקשים משען הדדי... דומה כי מעולם לא ידעו שמחת חג שוצפת, כילדים נכלמים הנרתעים מפני הזולת הם נדחקים זה אל זה במתחם הצפוף של הרובע היהודי".
הרצל בצילומו של אפרים משה ליליין, 1901
זהו סיפור עצוב בעל סוף טרגי וקשה, ואולם נדמה שבד בבד רואה צוויג ביהדות מקור לשמחה ולעומק רוחני. עובדת היותו 'יהודי אוניברסלי' כפי שהוא מגדיר את עצמו, אולי הקלה עליו, כמעט עד מותו, שלא לראות את עצמו כלוא בגורל העם היהודי, שעם התקדמות השנים שבהן נכתבו הקטעים המובאים בספר, הלך והחמיר. את היהדות, לעומת זאת, הוא רואה ב'בשלג' כמצב של חוסר אונים מול רוע נוראי וגם מול אימת הטבע, ואת היהודים כנעים בין גורל של עבדי מצרים לבין מנצחי המכבים.
גם 'אגדת היונה השלישית', הרואה אור לראשונה בעברית, 110 שנים אחרי פרסומה, נשענת על מיתולוגיה תנ"כית — סיפור היונה ששלח נח לפניו מהתיבה לראות הַקָּלוּ המים; היונה הראשונה והשנייה מופיעות בסיפור המקרא המקורי, ואת השלישית צוויג המציא. כמו דמויות אחרות בכתביו, ייתכן שגם ביונה זו, שאינה מכירה בגבולות, אינה מוגבלת על ידי שפות ולאומים, חופשייה ואוניברסלית, ראה חלקים משל עצמו. זוהי אגדה פציפיסטית שנכתבה תוך כדי מלחמת העולם הראשונה: "היא התרוממה וריחפה מעל עולמנו למצוא שלום, אך בכל מקום אותם ברקים, אותם רעמים מעשי ידי אדם; בכל מקום מלחמה... והיא טרם מצאה מנוח, והאנושות טרם מצאה שלום... איש לא ראה אותה בימינו, את היונה המיתולוגית התועה, הרודפת שלום, אך היא מרחפת מעל ראשנו".
באותה שנה, 1916, פורסמה גם האגדה 'מגדל בבל', שגם היא מבוססת על מיתוס תנ"כי, ובה מציב צוויג את סיפור מגדל בבל כחלק משורת מיתוסים מכוננים שבנו את האנושות מתחילתה: אלוהים פחד מן האדם שיצר, ולכן בלל את שפתו. כמו ב'מגלן', חוזר גם כאן שטפן צוויג לכוחה של ההנצחה באמצעות המילה ובהתאם לעוצמת ההעלמה של מה שלא יתועד, ברוח המילים ששם בפיו של פרדיננד מגלן — מה שדובר ייעלם, רק מה שכתוב נשאר.
האגדה 'רחל מתדיינת עם אלוהים' פורסמה לראשונה ב-1927, ובה הוא יוצר אל חנון ורחום ש"ראה את האישה הרוכנת וראה את דמעותיה ועמד מזעפו להקשיב לרגע לסבלותיה"; את עצמו הוא מזהה גם כאן כחלק אינטגרלי של העם היהודי, "יצחק ויעקב ואברהם, אבותינו, התלכדו לתחינה יוקדת". צוויג מְערב כאן בין הקיץ וחלום, חיים ומתים, מציאות ודמיון, בכתיבה פורצת גבולות שהקדימה את זמנה הרבה. בניגוד לנביאים הנושאים בפיהם את דבר ה' אשר לא שעה לדבריהם, והמלאכים אשר "הליטו את ראשם תחת כנפיהם מפחד גביניו הקודרים של אלוהים", מציב צוויג את רחל כשווה מול האל, ככזו שמתכחשת אל "כל יכולותו", עד כדי כפירה בעיקר ממש: "אם יש סוף לרחמיך כי אז אתה אינך אינסופי, כי אז אתה אינך אלוהים", בשׁוּרה שהזכירה לי את "אלוהים מרחם על ילדי הגן ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם", של כותב אחר שמוצאו גרמני, יהודה עמיחי.
על אף קרבתו הרבה להרצל ותורתו, צוויג כתב לפני כמעט 100 שנה: "פלשתינה לעולם לא תוכל להוות פתרון לבעיותיו של היהודי... זמן רב מדי בלבלנו בין גזע ולאומיות, לא רק שאיני פסימי כשאני אומר שליהודי לא יהיה גורל אחר מאשר זה שיש לו כיום, לאמיתו של דבר אני אופטימי מאוד... אני מאמין בכנות שהיהודי השיג עליונות באמנות ובמחשבה בזכות עירוב המורשות; אני חש שזו נקודה חשובה, שאם ייאספו כל היהודים לארץ אחת, ושם יקימו תרבות משלהם וינהיגו את חייהם, אזי תאבד להם עליונותם כהוגים וכאמנים".
את מאמרו זה סיים במילים, "מתוך אותה השקפה אופטימית אני מצפה לעתיד אשר בו לא יסבול אדם בשל מוצאו היהודי", וזמנן של מילים אלו, למרבה הצער, כנראה טרם הגיע. אף על פי כן, עם כתיבתו — שניתן לראות בה כמתנגדת לתנועה הציונית — ב'תיאודור הרצל: זיכרון', שכתב ב-1929, הוא מבכה את "חוזה המדינה" כחבר קרוב, כמנטור בנושאי כתיבה וכאדם שהעריץ בעיקר כסופר, ובד בבד משתאה בטקסט זה מיכולתו הפנומנלית של הרצל להגות רעיון ולהפוך אותו לביצוע. בעיניו של צוויג הוא שני במובן זה ליהודי וינאי דגול אחר, זיגמונד פרויד, שגם הוא היה חברו הקרוב (צוויג אף היה שולח לו טיוטות של סיפוריו כדי שיחווה את דעתו על תקפות עולמם הפסיכולוגי של גיבורי כתביו). ציטוט אחד שהוא מביא משיחותיו עם הרצל יכול אולי להסביר את כוחה של האוניברסליות בעיניו, שאליה הוא שב וחוזר: "כל מה שאני יודע למדתי בחוץ לארץ. רק שם מתרגלים לחשוב מתוך פרספקטיבה", זה גם חלק מסוד קסמו של פרדיננד מגלן בעיניו — הספן, שלא הסתפק בידע הגיאוגרפי שהיה קיים בידי אלו שחיו לפניו, אלא יצא לגלות בעצמו מהם גבולותיו של העולם, ואז לחצות גם אותם.
• • •
ההקדמה לספרו של לִילְיֶין 'יצירתו', שנכתב ב-1903, מהווה מעין סיכום לתפיסותיו היהודיות של שטפן צוויג, שיבואו אחר כך לידי ביטוי גם בטקסטים שיכתוב עשורים מאוחר יותר. אפרים משה ליליין, חברו הקרוב של צוויג, נחשב ל"אמן הציוני הראשון". הוא זה שצילם את הרצל על הגשר בבאזל והיה צייר וצלם, אך עיקר פרסומו בא לו כתחריטאי וכמאייר. יחד עם בוריס שץ ייסד ב-1906 את בית הספר לאמנות בצלאל ולימד בו במחזור הראשון. ב'יצירתו' מפגין צוויג ידע תיאורטי נרחב ועמוק, יחד עם יכולת לנתח את עבודתו של האמן היחיד הן כשלעצמה והן כחלק ממקום, תקופה וזמן; למקם את הפרטיקולרי בתוך האוניברסלי.
צוויג מסביר שם איך האדם 'אינו אלא תבנית נוף מולדתו', דווקא ובמיוחד כאשר אין לו מולדת, האופן שבו תפס את היהודים כולם ובכללם את עצמו. הוא מנתח את עבודותיו של ליליין כמתקיימות בצומת שבין נקודת ההתפתחות של התחייה הלאומית באותו זמן של תחילת המאה ה-20, לבין נקודת ההתפתחות של האיור. השילוב ביניהם הוא מה שהופך את ליליין בעיני צוויג לייחודי כל כך, לעל-זמני.
דרך הכתיבה על אחרים מדבר צוויג גם על עצמו ובכתיבה על אחרים הוא מקפל גם דמויות מעולמו האישי. עולם הפרוזה שלו מכיל דימויים פואטיים, למשל "השירה והאיור הם בו כמו שני סוככים של תפרחת אחת יחידה". זה דימוי כל כך יפה, כל כך מדויק מעולם הטבע, עד שהוא מאפשר לראות אותו בעת הקריאה כאיור, וגם להבין אותו כמטפורה. •
אגדות ויצירות יהודיות // שטפן צוויג } עורכים: שי דוד ומרק ח. גלבר } תרגומים: גדי גולדברג, רעואל שועלי } 126 עמ'
