כמו בהמות // ויולן ברו } תרגום: אריקה מחיה } תשע נשמות } 132 עמ'
התקופה מכריחה אותנו לחשוב, מה יהיה על הספרות? זה לא רק המצב הפוליטי הרעוע והמאיים תמידית, אלא גם עלייתן של המכונות, הכלים הטכנולוגיים שמשנים את האופן שבו אנו מבינים ועושים דברים, האופן שבו אנחנו חושבים על מידע, כלכלה, עבודה וגם, באופן בלתי נמנע, על הספרות. מעבר לעובדה הפשוטה שמכונה יכולה לרקום עלילה מצוינת, מותחת, שתשאיר את הקורא דרוך ומתמיד, היא גם יכולה לברוא את העולם בצורה קוהרנטית, להתאים את השפה, לשכלל את הדמות, ללחוץ על בלוטות הרגש של הקורא. זה קורה כבר עכשיו, כל כך הרבה ספרים שכתבו אנשים בשר ודם יכלו להיכתב על ידי מכונה אם רק היו נותנים לה את הנתונים הדרושים. זה גם דבר טוב, אנחנו נדרשים לשוב אל מותר הספרות.
היער הגדול. ציור מאת מקס ארנסט, 1927
מול המגמה המדאיגה הזו אפשר ורצוי להעמיד ספר טוב ולתהות מה הופך אותו לספרות של הזמן החדש, למשל 'כמו בהמות' מאת ויולן ברו, בתרגום אריקה מחיה. ראשית, הצורה, אמנם לא חדשנית אבל בהחלט יצירתית: עדויות שונות סביב מקרה אחד. נאמר, רשומון. הצורה המיוחדת הזו הזכירה לי ספר מעולה אחר, 'זכרון ארוך' מאת פרד ד'אגיאר, שיצא בסדרת המופת 'פרוזה אחרת' בהוצאת עם עובד (ובאמת, אפשר לבכות כשחושבים על האומץ שהיה פעם להוצאות גדולות להוציא לאור ספרים כאלה, כלומר ספרות טהורה). בשני הספרים יש מבט כפול שמחזיק גם את הערעור על העדות עצמה (כלומר על נותן העדות) וגם את המבט והמידע על האירוע המחולל. וכך, מעדות לעדות, הולך ומתפענח המקרה, אבל לא בצורה ליניארית, אלא מקוטעת. מידע מסוים מתגלה כאמת ובעוד עדות אחרת מתבררת כשקר מוחלט, תובנה המפציעה בעדות אחת, נדרסת לחלוטין בעדות אחרת. זו קריאה פעילה בכל מובן, הקורא הוא גם בלש וגם פסיכולוג וגם ההוא שרואה את התאונה מהצד ולא יודע איך למנוע אותה (כמו בספר 'כרוניקה של מוות ידוע מראש' מאת גבריאל גרסיה מארקס).
ההיבט השני הוא בחירת המיקום הגיאוגרפי: כפר צרפתי הנמצא בעמק נידח, רחוק מהעיר וסביבו יערות, הרים, חיי בר ועדרים מבויתים, מערות ואזורים לא מיושבים. שוב, לא מעט ספרים טובים מתרחשים באזורי השוליים האלה, למשל 'ללכת בשדות הכחולים' מאת קלייר קיגן. ההתרחקות מהמרכז היא גם התרחקות מהתרבות והתקרבות אל הפרא. שם, בנקודת המגוז של שני הנרטיבים הדומיננטיים האלה יכולים להתרחש לא מעט דברים שהם גם וגם. גם פראיים וגם נורמטיביים, ולמעשה המתח ביניהם הוא זה שיוצר את הניצוץ הספרותי. גם בספר המדובר זה קורה וביתר שאת.
אבל גם שני אלמנטים אלה לא מסבירים מה הופך את 'כמו בהמות' לאירוע ספרותי חריג. הנה הפרומפט למכונה: בכפר צרפתי נידח בעמק הלואר, קורה (השלימו את החסר). כתוב לי ספר בצורה של עדויות שדרכן נבין מה בעצם קרה. אל תחשוף את הסוד עד עמוד 102. תודה רבה! ואז כמה דיוקים קטנים והנה ספר.
אין ספק שזה לא העניין. הספרות נמצאת במקום אחר. אולי היא טמונה בשאלה ששאלתי את עצמי בסוף הקריאה: מה קראתי כאן? הרי כל ניסיון למקם את הספר בשושלת פואטית מסוימת (נניח ספרי בלש) תחטא לספר עצמו, כל עיקרון מארגן שנכיל עליו יחטא אף הוא ליצירה המסועפת שלפניי. הספר הוא כל הדברים האלה ביחד וגם חריג בפני עצמו. הוא מתעתע בקורא לאורך כל הדרך, הוא חושף טפח ועוד טפח לא רק מבחינת העלילה ופענוח "המקרה", אלא גם מבחינה ספרותית. עוד ועוד קריאות אפשריות נמזגות לתוך הטקסט הפשוט והקריא הזה עד שהתמונה הגדולה מתגלה ואז מתפשטת עוד קצת וחורגת מן הכרונולוגיה אל כל הזמנים. אנחנו מקבלים יצור ספרותי עצום, שאינו מציית לשום כלל מלבד הכלל שאין משהו בעולם שאינו חלק ממנו.
אני חושש שאני לא מובן. זה בסדר, גם הספר אינו מבקש הבנה, אלא משהו אחר שאני מתקשה לנסח. אולי הוא מבקש להכיר בחריגותו המובנית ועל ידי כך לגלות לנו, הקוראים, משהו בפנימיות שלנו, בעולם שלנו. כלומר לערער באופן יסודי את הנחות המוצא שלנו, לא רק לגבי הספרות אלא גם לגבי האנושות, לגבי הטבע, לגבי גבולות ההכרה. ואת זה, כך אני מרגיש, המכונה לא יכולה בשום אופן לעשות. האדם, הסופר, במקרה זה הסופרת, יכולים גם יכולים. •
