אמנת המים // אברהם ורגיז } תרגום: עידית שורר } מטר } 824 עמ'
אברהם ורגיז מלמד רפואה באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, ומאמין שסיפור הוא יסוד מהותי עבור כל רופא. "כאשר מטופל מגיע אלינו, אנחנו מתוודעים להיסטוריה הרפואית שלו, והמושג 'סיפור' מגולם בתוך זה", אמר בראיון. מעולם לא הייתה לו שאיפה להיות דבר מלבד רופא, אבל הוא מחברם של ספרים שהיו לרבי-מכר בארה"ב, בהם 'סיפורו של רופא', ממואר שמבוסס על חוויותיו כמומחה למחלות זיהומיות בטנסי לפני 40 שנה, בשנים שבהן אף אחד לא התקרב לחולי איידס, גם לא בני משפחתם ובני הזוג שלהם. הספר עובד לסרט מלודרמטי בבימויה של מירה נאיר, שהיטיבה לשרטט את דמותו החומלת של הרופא האמיץ ממוצא הודי, שבחר לעבוד בדרום ארה"ב מתוך היקסמות מפשטותם של האנשים שחיים שם, והבין שנוצר חלון הזדמנויות שבו יכול היה כרופא להוות דוגמה לציבור שלא לפחד או להכחיש את המגפה המסתורית שאיימה אז.
מתוך הסרט My Own Country המבוסס על ספרו של ורגיז
הרומן השני שחיבר ורגיז, 'אמנת המים', ראה אור לפני כשלוש שנים ותורגם זה עתה לעברית, היה הספר המושאל ביותר בספריות בארה"ב בשנה שבה פורסם. גם הוא יהיה סרט קולנוע, כי אופרה וינפרי קנתה את הזכויות להסרטה. היא התמוגגה מהרומן ואמרה שהוא אחד היפים שקראה בחייה מאז שהייתה בת שלוש, לא פחות. במועדוני קריאה רבים ישבו נשים והתרגשו מן הסאגה המשפחתית שחיבר, שנפרסת לאורך רוב המאה הקודמת, מ-1900 ועד 1977.
במרכז הרומן משפחה של נוצרים מעדת תומאס הקודש בפּארַמבּיל שבטְרַוַאנקוֹר, דרום הודו. על המשפחה רובצת מה שמכונה 'בעיה'. בכל דור מישהו טובע, ולפעמים גם במים רדודים כמו שלולית, ולצד הטביעות מופיעות חירשות ורתיעה ממים. נשים במשפחה כתבו על גבי מגילה במשך דורות מי טבע ומי התחרש, והתפללו שיישלח אליהן מישהו שיוכל לרפא. קו העלילה השני עוקב אחר דיגבי קילגור, רופא סקוטי שהגיע להודו ב-1933 כי לא יכול היה להתמחות בכירורגיה בגלזגו היות שהוא קתולי. שתי העלילות נפגשות בכפר המצורעים סיינט ברידג'ט בדרום מערב הודו באמצע שנות ה-30. דיגבי מחלים שם מכווייה בידיו, ומנחה את אחד מבני אותה המשפחה המקוללת לבצע הליך שנקרא פיום קנה (החדרת צינורית לקנה הנשימה) בתינוק שחולץ מסירה שהתהפכה. מכאן ואילך נקשרים גורלותיהם של הדמויות והתורשה הבין-דורית מתגלגלת הלאה בקצב אירועים מסחרר לאורך עשרות שנים: אחד מתחרש בהדרגה, ואחד אינו מממש הבטחה לכרות עץ. אחת נעלמת אחרי הלידה ואחת נעשית רופאה, מגלה את אביה הביולוגי ומתאחדת עם אמה העיוורת.
הרומן הוא במידה רבה ניסוי בשאלה, האם הרפואה יכולה להיות מבנה סיפורי, או לפחות צורה של סיפור, והוא קוסם לקוראות רבות בזכות הדמויות הנשיות רבות-הכוח שפועלות בו, וכנראה גם בזכות העובדה שיש בו אמונה דתית שמוצגת בגאון, וחמלה כמעט בלתי מסויגת כלפי כל הדמויות. אנשים אוהבים לקרוא על שרשרת אסונות ולצאת מן הקריאה מנוחמים, והביקורות רואות בוורגיז הומניסט, שמתייחס ברצינות לערך הנדיבות בעידן שמתייחס ברצינות לספקנות. אני לא הזלתי דמעה כשסיימתי את הספר, אולי כי לא הצלחתי לכבות את נורת הספקנות שהיבהבה לי באיתות אזהרה.
הגוף חשוב ברומן הזה, כי הוא המקום שבו הסודות המשפחתיים הופכים לקריאים. הבעיה, שמתבררת לבסוף כנוירופיברומטוזיס, נושאת בתוכה את הפתרונות הרגשיים. תיאורים מפורטים של ניתוחים ממלאים כאן תפקיד פילוסופי. הם מציבים את המדע כתשובה חילונית לתפילה החוזרת של הסבתא המכונה "ביג אמאצ'י", לשלוח אלינו את מי שיכול לרפא, ובמונחים יהודיים, אם יורשה לי, הרופא הוא שליח הקב"ה. ורגיז אינו נרתע ממטפוריקה ברורה מדי. זו שמציירת לפי תיאורו של דיגבי את הדיוקן של אמו שהתאבדה מצליחה למחוק מזיכרונו את פניה המתות והשניים הופכים לנאהבים.
העלילה עמוסה בצירופי מקרים, והפיוס בין המדכא למדוכא נראה לעיתים עשוי מדי וקיטשי, כך שאירועים דרמטיים לא נחווים כממשיים. הביקורות שהשוו בין ורגיז לבין ארונדהטי רוי וג'ומפה להירי טענו, שאין לוורגיז יכולות לשרטוט מורכב של רגש כמו שלהן, אבל שהמבנה הסיפורי שלו תפור לעילא. זה נכון גם בהשוואה ל'כאב' של צרויה שלו, שם הגוף הפצוע מכתיב את חיי הנפש. אצל ורגיז הגילוי הרפואי והגילוי המשפחתי מתרחשים באותו הרגע, וחשוב לו להראות לנו שהידיעה על הגוף היא ידיעה היסטורית.
ורגיז אינו מתמקד במנגנוני רגש, אלא משתמש בהם כדי לבטא את עמדתו. קנו את הספר הזה לרופא שלכם או לאחות שטיפלה בכם, למרות התרגום הלא-מאוד מוקפד ושגיאות ההגהה. ורגיז טען שספרות בדיונית היא השקר הגדול שמספר את האמת על האופן שבו העולם חי. הלוואי שהספרות שלו הייתה כוללת הבחנות דקות והומור, מורכבות וסתירות. אבל הלוואי גם שמחברי רבי-המכר הישראליים ילמדו מוורגיז איך טווים מבנה של רומן. •
