הרבה אנשים לקחו אישית – לטוב ולרע – את שובו לחיינו של 'שיר לשלום', אבל אני מעוניין לקחת משם דווקא שורה פחות מרכזית: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". כי מאז עמד ה-AI על דעתנו, יש מי שלא מניחים להולכים ומאלצים אותם להמשיך ללכת, לדבר, לשיר, לככב, להקריפ.
חברת 'פריסבי', למשל, גייסה בעבר את זאב רווח ויהודה ברקן – בדמויותיהם הבורקסיות האיקוניות – לפרסומות בשירות המותג, ועכשיו מדובר בישראל פוליאקוב שגויס מקברו כמכונית מגויסת כדי להצטרף לבתו החיה יעל, לשוטט יחד באולם תצוגה של מכוניות משומשות ולהגיד דברים כמו "יעלי, מתי תשחררי אותי?" רק כדי שפוליאקוב תוכל להשיב: "בחיים לא".
שנון במידה, ולמעשה גם מבוצע בשלמות טכנית – המת נראה יופי חי, ואם לא הייתם אומרים לי שמדובר ביציר AI עוד הייתי מתפתה לחשוב ככה בעצמי – ועדיין, זו לא השלמות, או היעדרה, שמשנים; זו ההבנה שאפילו להתהפך בקבר בשקט כבר לא נותנים פה.
זהו אולי קולו של העולם הישן, שמכתיב שחרור סופי ובלתי הפיך למתים – ולחיים, מהמתים – אבל ברגע שסדרי העולם האלה מופרים, זה לא מריח מחדשנות גדולה אלא בעיקר מניצול קטן, כשכל הפסקת פרסומות הופכת מסתם ערב שגרתי לליל המתים החיים.
תגידו, כמובן, "המשפחה נתנה את הסכמתה" – למעשה הבת עצמה עושה מזה צחוקים, ואפילו די מצחיקים – אבל כמו, להבדיל ויבדל"א, הסכמתה של משפחת ברקוביץ' לסרט תיעודי על מצבו של מיקי, זה אולי מניח את הדעת אבל לא את הגוף, שנע באי-נוחות מול המסך גם אם הכל, איכשהו, מקובל עליכם.
כי שום הסכמה של הטאלנט המרכזי הרי לא ניתנה כאן, והתוצאה תובעת מאיתנו – כמו גם מפוליאקוב – לדבר עם המתים מתוך מודעות עצמית שהפרסומת, כאיזה אקט אפולוגטי, ממהרת להציף: פוליאקוב מודה, על המסך, שאבא ממשיך לממן אותה, ובעצם מסגירה: אני חיה על המת.
זה עשוי לשעשע והכל – אין כל רע בקצת הומור מקברי – אבל דווקא כשתחיית המתים מבוצעת לנגד עינינו באופן משכנע וריאליסטי כל כך, הפולקלור הולך לאיבוד לטובת תחושת מלאכותיות כבדה וטורדת מנוחה.
אולי עדיין מוקדם מדי לזה. אולי תמיד יהיה. לעת עתה, בכל אופן, תקשיבו טוב מה מירי אלוני – בעצמה תבדל"א – אומרת לכם: הניחו להולכים.
