מחדשי השפה העברית שהמציאו את המילה "צלם" הבינו משהו עמוק: אם האדם נברא "בצלם אלוהים", אז הצלם הוא הזרוע הארוכה שלו, זה שבכוחו להעניק חיי נצח לכל פיסת מציאות. אולי בגלל זה, כשצלם מוכשר נהרג בגיל כה צעיר ורק בגלל האובדן נחשפים המונים לפועלו, העצב כפול ומשולש: פשוט לא ניתן לשאת את הפער בין החיוניות הסוחפת של התמונות לבין הריק המשתק של האובדן.
צילום: לביא ליפשיץ
ובמקרה של סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל, מכלול הנסיבות רק מגביר את ההשתאות מחד והכאב מאידך. מותו בתחילת הפעולה הקרקעית בעזה גילה לציבור דמות ספרותית שהייתה באמת: צלם יוצא דופן, אמן רגיש ולוחם בגבעתי שנפל על הגנת המולדת לאחר האסון הנורא בתולדותיה. כבר אז, כשהצורך הלאומי להשתתף בצער המשפחה התבטא בין השאר בהיכרות עם יצירותיו, קשה היה שלא להתרשם עמוקות מהיכולת של לביא ללכוד את היומיום בצורה כל כך בוגרת ורבת-משמעויות. מי שהעמיק עוד קצת גם התוודע לאישיות ייחודית ונפש עדינה, שמשתקפת גם בפורטרט המקסים מימין.
שלוש שנים בדיוק לאחר הדפיקה הנוראית בדלת ביתם, ההורים ניצן ושלומית ליפשיץ מוציאים לאור ספר אמן, שזמין לרכישה באתר lavilipshitz.co.il. הוא כולל כ-400 דימויים נבחרים, שסוננו מתוך כמעט 140,000 (!) צילומים שנמצאו במחשבו האישי של לביא, מה שמעיד על תשוקה וסקרנות אינסופיות, שקטיעתן בגיל 20 בלבד היא אכזריות בלתי נסבלת. לפחות התמונות שבאלבום מזכירות כמה חביב אדם שנברא בצלם ואף נשם אותו עד הרגע האחרון.
