יש מוזיקאים שממתינים לאלבום חדש שלהם בקוצר רוח, ויש כאלה שמחכים להם כמו לחבר ותיק שנעלם לזמן מה. מייקל קיוואנוקה שייך לקבוצה השנייה. היציאה של אלבומו החדש, Fudge, נדחתה בכמעט שנה בשל המצב הבריאותי של האמן. למרות שהאלבום נכתב לפני האירוע הרפואי, אי-אפשר לנתק את המחשבה עליו בעת ההאזנה.
זהו האלבום הכי אישי בגוף העבודות המרשים של קיוואנוקה, ולא רק כי הוא נוצר באולפן שלו, כמעט ללא סיוע ממפיק חיצוני. אין כאן את דיינג'ר מאוס ואינפלו, שהפכו את אלבומו Love & Hate מלפני עשור לפסגה סימפונית-פסיכדלית, ואת Kiwanuka, השלישי שלו שיצא ב-2019, לתעודת זהות מוזיקלית מרהיבה שזיכתה אותו בפרס המרקורי. ללא הסיוע הזה, הסאונד שמאפיין את 12 השירים המרכיבים את Fudge נעשה (ונשמר) אינטימי יותר.
עטיפת האלבום
מה שנשאר מאופיין היטב: סקציות קצב עמומות ורועמות, גיטרות חמות, קווי בס מעוגנים, וכינורות שיודעים גם ללטף וגם לחתוך לפרקים את הרכות. זהו אותו קול שפגשנו לראשונה ב-Home Again מ-2012, של זמר פולק-סול בתחילת דרכו, שהגיע לשיאו באלבום Small Changes היפהפה שיצא לפני שנתיים. מי שציפה למהפכה יתאכזב. מי שמבין שקיוואנוקה לא עושה מהפכות אלא רק מציע נחמה, יקבל אותה במלואה, במיוחד ב-Sing המושלם המגיע לקראת סוף האלבום.
השיר הפותח, Summer Clothes, מתווה את הקו הכללי: איטי, בטוח, ללא צורך להוכיח דבר. אחרי חמישה אלבומים שהציגו עקומת למידה מרשימה, קיוואנוקה כבר לא צריך להתחרות על תואר "זמר הסול הגדול של בריטניה", אלא רק להמשיך להיות כזה.
