מקובל לחלוטין / בשלב זה של השבוע, וכנראה שגם הרבה לפני כן, התמונה הזאת כבר נשכחה כליל. היא נשטפה באוקיינוס המוכר לעייפה של דמגוגיה ואחר כך בכאוס המוכר לעייפה עוד יותר של הניסיון להבין מה בעצם קרה פה. אבל התמונה הזאת, דווקא זאת, היא מה שקרה פה.
ובתמונה הזאת יושב שר החינוך של מדינת ישראל אצל רב שהוא גם מנהיג קהילה לא קטנה (אחרת מה יש לשר החינוך לחפש אצלו), שנחשד בעבירות מין חמורות בנשים ואף נערות. הוא לא פגש אותן במקרה בערב פנויים-פנויות, אלא במסגרת היותו מנהיג רוחני משפיע, אפילו נערץ. וכשהוא שואל, לפי החשד, מישהי שהייתה בת 17 בעת השיחה, "את מדגדגת את עצמך שם?", היא שומעת את מי שנדמה בעיניה לאחד משליחי האלוהים בכבודו ובעצמו. ובכל זאת, שר החינוך יושב אצלו, רגע לפני הבחירות, כדי להציל כמה עשרות אלפי קולות עבור מפלגת השלטון. התרחיש שבו המפגש יגרום לאובדן קולות לא היה רלוונטי.
והנה הוא שם, שר החינוך של מדינת ישראל, אבל הוא כרגיל רק נער שליחויות עם טייטל שפעם התיימר לשאת משמעות ערכית כלשהי. וברגע האמת הוא אומר למתעד האלמוני, "תעצרו רגע, אל תצלמו עכשיו". כי הוא יודע שמה שעומד לקרות בעוד שניות ספורות הוא לא בסדר. בכלל. המתעד הבין היטב את משמעות הפקודה והאינטרסים מאחוריה והחליט למרוד. מטרתו, מן הסתם, לא הייתה לחשוף את ערוות השלטון ברבים, אבל איך אומרים? מתוך שלא לשמה בא לשמה: שכולם ישמעו את קולו של ראש ממשלת ישראל מאשר לשר החינוך להבטיח תפקיד של סגן שר לנציגו של רב שחשוד בעבירות מין חמורות.
"מקובל לחלוטין", היו המילים שבהן בחר נתניהו. יש לכך חשיבות סמלית: "מקובל" לא לקוחה מעולמות הפרוצדורה אלא מתחום הנורמה. ובהקשר הזה, "מקובל לחלוטין", עם שר החינוך ברקע, אוצר בתוכו את כל הריקבון והסירחון שהצטבר והצטבר וכעת הוא בכל מקום, מהדיונים בקבינט ועד לישיבה צפופה בסלון עם רב חשוד בעבירות מין. והנה, לפחות בנקודת הזמן הזאת, מתברר שעבור הרבה מאוד אנשים, מספיק כדי למנוע שינוי מובהק וחד-משמעי, עדיין מדובר בניחוח בושם של שאנל, ודאי מול האפשרות של שיתוף פעולה עם חמישית מאזרחי המדינה. לכן תמצית הדיכאון בקרב רבים ורבות לא נובעת מ"הפסד" מול "ניצחון" - מושגים ממילא נוזליים למדי כפי שנדמה - אלא מהפער שהתגלע בשאלה האחת שעליה היו הבחירות: מה "מקובל לחלוטין" ומה ממש לא.
איור: ירמי פינקוס
צפה כניעה / למעשה, גם התגובות לתוצאות משקפות את היחס הקוטבי ל"מקובל לחלוטין": העובדה שהממשלה היוצאת מאבדת ככל הנראה את הרוב - לא "הציוני", לא היהודי, הרוב - לא מתקבלת שם בקריאות לחשבון נפש, חישוב מסלול מחדש והכאה על חטאים. את כל אלה נדרש לעשות רק הצד השני, בהתאם לקריטריונים ספציפיים שנתפרו עבורו, כעונש על כישלון הסקרים והמדגמים. ואת כל זה עוטפים בצלופן המבריק והנוצץ שעליו כתוב "אחדות".
בימים ובשבועות הקרובים, וייתכן שתחת תנאי מלחמה, תיבחן מאוד היכולת של מתנגדי הממשלה לעמוד בלחצים כבירים בתחום כללי המשחק הבסיסיים. הקמת ועדת חקירה ממלכתית נוכח המחדל המזעזע בתולדות המדינה, לדוגמה, היא נושא שלקוח כולו מעולם המושגים הנ"ל, ולכן כניעה שם תהיה חמורה עוד יותר. די בצער העמוק על כך שהמונים בחרו דה פקטו להתעלם מהתנהלות הממשלה, שהובילה לכך שראיות נקברו וקונספירציות הכו שורשים. ויתור על כך בשם ה"אחדות" יהיה עוד מסמר בארון ה"מקובל לחלוטין".
איור: ירמי פינקוס
נחיתה קשה / בואם של מצביעים ומצביעות שמתגוררים בחו"ל - יצא לי להכיר אחד מהם די מקרוב - יצר באזורים מסוימים תחושה יוצאת דופן: בין מפגש מחזור המוני ומקרי ברחובה של עיר להתרגשות שאינה מובנת מאליה ולאו דווקא קשורה ביעילות האלקטורלית, שממילא טרם התבררה עד תום. נדמה שתושבי הקבע זיהו שם אקט של סולידריות ואכפתיות, שדורש ממבקרי הקבע הרבה יותר מאשר פוסט נלהב ברשתות ואפילו כתיבה נוקבת בעיתון.
החשש המובן, שהרכבת האווירית לא תחזור על עצמה, הוסיף לתחושת היתמות המדכדכת ממילא של רבים ורבות. אבל כל מה שקרה בארבע השנים האחרונות לא התחולל רק בישראל. לכן הצורך לטפח ולתחזק את תשתית היחסים בין אלה שכאן בגופם ואלה שכאן בליבם, לא מתחיל וגם לא נגמר ביכולת להטיס את עצמך לקלפי. ממילא במציאות שבה מיליוני הצבעות לא מחייבות אפילו הכרה פוליטית מינימלית, השאלה כיצד לשרוד מחייבת חשיבה גם מחוץ לקופסה הדמוקרטית. הצעד הראשון הוא להבטיח שהנושא ימשיך להעסיק ולהטריד הרבה מאוד אנשים טובים גם מעבר לים.
בשלוש מילים / הממ"ד כבר מוכן?
משפט בשבוע: "בעזרת השם נהיה הבטחת הבחירות" (אבי מעוז, יו"ר מפלגת נעם לישראל, שקיבלה נכון למועד הירידה לדפוס 7,530 קולות שהם לא בראש שלו)
כמו צמח זר / "הזר" מאת אלבר קאמי הוא מיצירות המופת של הספרות במאה ה־20 , וכוחו וחשיבותו לא מאבדים אפילו קמ"ש אחד של תנופה בעיבוד הקולנועי המרשים של פרנסואה אוזון, שעולה כעת לאקרנים בישראל. ואם זה יעשה לכם חשק לחזור לקלאסיקה של הקיור (ממילא פסקול רלוונטי לימים אלה), גם טוב.
