נתחיל דווקא במשהו אופטימי. ייתכן שממשלת אחדות היא לא עוד אופציה, אחת מִני רבות. ככל שעוברות השעות, ככל שתוצאות האמת מסתמנות, היא הופכת לכורח. לא בגלל חידוש המלחמה עם איראן, וגם זו סיבה בפני עצמה. בגלל שני ענייני פנים, שעמדו במרכז השיח הציבורי, המחאה, המחלוקת, השבר הפנימי, בארבע השנים האחרונות. ושני העניינים הללו הם רפורמה משפטית וסוגיית השוויון בנטל.
גלריה
איזנקוט. נכון, כבר היינו בסרט הזה עם בני גנץ, שהלך למקום הזה ונתניהו התעלל בו פעמיים. אבל תוצאות הבחירות מונחות לפנינו: ממשלת אחדות ציונית היא האופציה היחידה שנותרה
(ziv koren, Ziv Koren)
נניח, רק נניח, שגוש השינוי בכל זאת יקים קואליציה עם הרוב הדחוק שיש לו. מה אז? היה מתגבש רוב לביטול כל חוקי הרפורמה וגם לנוסחה כלשהי לשוויון בנטל, וכמובן גם ללימודי ליבה ועוד ועוד. אלא שהשינויים הללו, שהם בנשמת אפה של הדמוקרטיה, שהם מעוררי המחלוקת הגדולים ביותר, לא היו זוכים לאמון. אין רוב יהודי, היו טוענים אנשי גוש המשתמטים, והחוקים היו מתבטלים כאשר קואליציה אחרת הייתה זוכה בבחירות.
מה עכשיו? אנחנו בסוג של תיקו. אין הכרעה. הכורח להקים ממשלת אחדות טומן בחובו פוטנציאל לגיבוש רפורמה משפטית בהסכמה והסדר מחייב בעניין השוויון בנטל. רק הסכמות שיגובשו בממשלת אחדות יהיו בעלות סיכוי רציני להחזיק מעמד לטווח ארוך, גם בקואליציות שיוקמו בעתיד. לצורך כך אפשר להוסיף סעיף שקובע שביטול החקיקה במסגרת הרפורמה יחייב רוב מיוחד, של 80 חברי כנסת. זו הזדמנות היסטורית לפתור מחלוקות שמפלגות את החברה הישראלית. ולא שאין רוב בציבור לרפורמה כפולה. יש. אבל השיטה הקואליציונית, שבה מפלגות מגזריות רומסות את הרוב, מנעה את ההסכמות הללו בשנים האחרונות.
לנשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג, מפא"יניק בנשמתו, במובן הטוב של המילה, יכול להיות תפקיד היסטורי בעניין הזה. הכדור אצלך, אדוני הנשיא. זו אולי ההזדמנות ההיסטורית שלך, כדי שמעז יצא מתוק.
סירת המשרתים
אנחנו חיים בבועות. מדברים בשתי שפות שונות. ואנחנו חוזרים בדיוק נמרץ על אותן טעויות. זלזול תהומי ביריב. והיריב, גם אם הוא מעצבן, הוא רק יריב. לא אויב. ולפעמים הוא צודק. אין הצדקה להשתמטות. אין הצדקה לוויתור על לימודי ליבה. אין הצדקה לגיבוי שמקבלים חוליגנים, טרוריסטים יהודים, בשטחי יהודה ושומרון. וגם אם תוצאות הבחירות היו 80 מנדטים לסמוטריץ', לגולדקנופף ולבן גביר, זה לא היה הופך אותם לצודקים יותר. הרי שקרים מנצחים. העובדה שרוב הצרפתים, נניח, חושבים שהיהודים שולטים בעולם ושהם אשמים בביצוע ג'נוסייד לא הופכת אותם לצודקים. המאבק בשקרים הללו הוא סיזיפי. הוא קשה. אבל המסקנה היא לא שצריך להצטרף לשקרנים ולא שצריך לתמוך בהם.
אנחנו במצב קצת שונה. אין לנו ארץ אחרת. אנחנו באותה סירה, גוש השינוי וגוש ההשתמטות. ובגוש השני, צריך להזכיר, יש הרבה מאוד משרתים. הם אחים לנשק. הם לא פסולים לשותפות. וגם אם תוצאות הבחירות מייאשות חלק לא קטן מהציבור, יש רגעים שבהם יש צורך לחזור לאמת הפשוטה והישנה: זו הדמוקרטיה. וזו ההזדמנות, כאמור למעלה, להגיע לקצת יותר שפיות לאומית, להסכמות בנושאים שנויים במחלוקת.
ובנוסף, שני שרים, בן גביר וסמוטריץ', גרמו בשנים האחרונות לנזק איום ונורא לישראל. אם יהיו עוד סנקציות, הן לא יהיו בגלל הג'נוסייד שלא היה. הן יהיו בגלל שהשניים הללו, בשירות שונאי ישראל, גורמים לרבים בעולם להאמין שישראל היא מפלצת. זו הזדמנות לממשלה ללא השניים הללו. ובימים הקשים הללו – גם זה משהו.
הרצוג. לנשיא, מפא"יניק במובן הטוב של המילה, יכול להיות תפקיד היסטורי
(אלכס קולומויסקי)
הישג לא רע
הליכוד ינצח, אמר לי בשבועות האחרונים רוני משוק הכרמל, שכבר הוזכר במדור הזה. זה לא היה בדיוק ניצחון, אבל רוני היה קרוב יותר לתוצאות האמת מרוב הסוקרים. משום שכאשר אתה חי בסביבה שבה כולם, אבל כולם, מצביעים לאותו גוש, אתה לא יודע שיש גם אחרים. ואתה לא מקשיב למה שהם אומרים. ויש להם מה לומר.
אז מה קרה? והיכן לתומכי גוש נתניהו יש טענות טובות? ידידה ישראלית שחיה כבר הרבה מאוד שנים בבוסטון הגיעה גם היא כדי להצביע. אני ביבי, היא אמרה לי, רק ביבי. ניסיתי לשכנע אותה שזה רע למדינה. רע לציונות. שום דבר לא עזר. היא נאחזה בעניין אחד יותר מאשר בכל עניין אחר. אתה מקשיב לעדות מנדלבליט, היא שאלה אותי. כן, מקשיב, אבל לא מספיק, עניתי לה. הרי רק ביום שישי האחרון כתבתי שכדאי לשים לב לאותה עדות. הם התעללו בנתניהו, היא אמרה לי. הם רצו לחסל אותו. אז אני, היא הסבירה, אעשה ההפך. ואם אתה רוצה לקרוא לזה נקמה – אז זו נקמה.
כבר כמעט עשור שסאגת החקירה, התביעה והמשפט של נתניהו היא התעללות בדמוקרטיה ובמדינה. זה לא שעדות מנדלבליט גילתה את אמריקה, אבל היא הייתה עוד קיסם חשוב במדורה. יסלחו לי חבריי בגוש השינוי, אבל בעניין הזה תומכי נתניהו צודקים יותר ממתנגדיו. לא הייתה שם קונספירציה בפרקליטות, כתבתי שוב ושוב. אבל היו מוטיבציות פוליטיות. רצו להוריד את נתניהו. עיגלו פינות, וכנראה יותר מעיגול פינות. כתב האישום שהוגש, בעיקר בעבירת השוחד, הוא רשלני לחלוטין. זו לא העמדה של מעגל הפטריוטים בערוץ 14. זו עמדת השופטים. על הדבר הזה ביזבזנו שנים של הרס עצמי. ומה יצא מזה? בומרנג.
והנה, גם כמי שהתריע שוב ושוב נגד מערכת המשפט, גם כמי שכתב שהמשפט יפגע אנושות בשלטון החוק ובדמוקרטיה – גם אני לא הבנתי את חומרת הדברים ברמה הרגשית. הידידה שלי מבוסטון, למרות שהיא מרחק אלפי מילין, חיה עם תחושת עוול איומה ונוראה. היא לא לבד. יש מאות אלפים בדיוק עם אותה תחושה. חוששני שהם הכניסו לעצמם גול עצמי. הם טעו. במקום נקמה בתביעה קיבלנו נקמה במדינה, במשרתים, בציונות.
וקרה דבר נוסף. איך אפשר להצביע לנתניהו, האיש שאחראי, יותר מכל אדם אחר, לטבח 7 באוקטובר. אז זהו, שסקרים שונים מצביעים על כך שבין 30 ל-40 אחוז מאמינים בתיאוריית ה"בגידה מבפנים". שיתוף פעולה מדהים בין בוטים, כנראה במימון קטארי, איראני או רוסי, לבין גורמים בימין הקיצוני, לפעמים גם ערוץ 14, הוביל לתוצאה הזוועתית. ואחר כך אנחנו מתפלאים על עלילות דם נגד יהודים בעולם. אנחנו בעידן הרשתות החברתיות. הן משפיעות. אז נתניהו? זה בכלל לא הוא. הוא נאבק בבוגדים. ועל הרקע הזה, יכול להיות, רק יכול להיות, שעצם העובדה שגוש נתניהו לא השיג רוב מוחלט – היא הישג לא רע.
לא להשאירו לבד
במהלך מערכת בחירות, האויב הוא הצד השני. הבחירות הסתיימו. יש אויבים קצת יותר רציניים. איראן עדיין חותרת לגרעין. חמאס שיקם את עצמו. הוא השליט הבלעדי בשטח שבשליטתו. פגיעתו עלולה להיות רעה. כך גם חיזבאללה. הפגיעה הקשה שספגו איראן ושלוחותיה לא חיסלה את האיום. חובה לטפל בו. השאלה היא אם בנסיבות הללו צריך להשאיר את הטיפול באיומים הללו לנתניהו לבדו. משום שאם לא תקום ממשלה אחרת – ממשלת המעבר עלולה לשלוט כאן עוד חודשים רבים מאוד. אז נכון שלא תהיה חקיקה דורסנית, כי זו תהיה ממשלת מעבר ללא רוב בכנסת. אבל פגיעתה עלולה להיות רעה.
חזון אחרית הימים
בשתי האוטופיות החשובות ביותר, שפורסמו סמוך לקונגרס הציוני הראשון הוצג חזון המדינה היהודית שקום תקום. שתיהן עוסקות בסוגיית המיעוט הערבי במדינה יהודית. שתיהן מבהירות שמה שעשו לנו היהודים, שמה שדוחף אותנו להקמת מדינה יהודית – לא נעשה לאחרים. הערבים לא יסבלו מאפליה. מדינה יהודית – בוודאי. זה הרעיון המרכזי. אבל לא רק עם שוויון מלא לערבים אלא גם עם שותפות פוליטית. האוטופיה הידועה יותר היא "אלטנוילנד" של הרצל. השנייה החשובה לא פחות, "אנטי גויות בציון", היא של יעקב (ז'ק) בכר, שייצג את יהדות צפון אפריקה בקונגרס הציוני העולמי הראשון.
בהיבטים מסוימים – החזון הזה דווקא מתגשם. למעט הפשיעה – בכל מדד אפשרי ערביי ישראל עברו בשני העשורים האחרונים צמצום פערים מדהים. אחוז מקבלי הבגרות אצל ערבים, 78.3, גבוה יותר מזה שאצל היהודים, 77.8. בתואר ראשון, באוניברסיטאות, הם 22%. על אחוז הרופאים כבר מיותר לדבר. ובנוסף, רוב ערביי ישראל, 65%, רוצים שותפות בקואליציה.
הבעיה היא שהערבים באוטופיות של בכר והרצל הם לא אלה ששמענו בליל הבחירות. לפחות אצל חלק מהדוברים ישראל היא מדינה שלפי טון הדברים היא מדינה מצורעת שיש להיאבק בעצם קיומה.
לרגע היה נדמה, לאחר המדגמים, שהאופציה של ממשלת שינוי עם הערבים שרירה וקיימת. אבל השעות עוברות. המדגמים טעו. כך גם הפרשנים, כולל עבדכם הנאמן. וההתבטאויות המקוממות בועטות גם הן באופציה של קואליציה עם הרשימה המשותפת. ולצד ההתבטאויות, בקשת יו"ר ועדת הבחירות השופט סולברג מראש השב"כ לפתוח בחקירה בעקבות מידע על שוחד בחירות, ופרשה אחרת שקשורה בשוחד מטעם רע"מ, מקשות אף הן על אופציית הקמת ממשלה עם הערבים. חשבנו שאפשר יהיה להגשים את החזון הנפלא של הרצל ובכר. נצטרך להמתין לימים אחרים.
על אף הניסיון המר
נחזור לרוני משוק הכרמל, שרואה את המציאות קצת יותר טוב מרבים מהפרשנים. איזנקוט, הוא כתב לי, חייב ללכת עם נתניהו. נכון, כבר היינו בסרט הזה עם בני גנץ, שהתנדב ללכת למקום ההוא, וחטף התעללות כפולה מנתניהו. פעם אחת כאשר הקים איתו ממשלה עם חוק יסוד שמסדיר את הרוטציה, ופעם שנייה מיד לאחר טבח 7 באוקטובר. התוצאות המסתמנות מונחות לפנינו. ולמרות ניסיון העבר, ממשלת אחדות ציונית היא האופציה היחידה שנותרה.
