קשה להפריז בפער שבין ארבעת חודשי הקמפיין המנומנמים לבין התוצאות הדרמטיות שעלו השבוע מהקלפיות. בחירות 2026 אינן עוד סיפור פוליטי; הן צילום רנטגן חשוף של החברה הישראלית אחרי מלחמה קשה, של מגזריה, של קבוצות המיעוט שבה ושל סך הפחדים שלה. לא מעט קונספציות קרסו בדרך, ועוד נגיע לאחת המרכזיות שבהן, אבל קודם כל פוליטיקה. "לא הייתה יכולה להיווצר תמונה קשה ומסובכת יותר", הגדיר זאת באוזניי בכיר במחנה השינוי. ובכל זאת, מתחת להררי התרחישים, ניתוח פשוט מלמד שבפני ישראל ניצבות שתי אפשרויות ריאליות בלבד: בחירות חוזרות שבהן בנימין נתניהו נשאר ראש ממשלת מעבר, או קואליציה בראשות בנימין נתניהו עם חלק ממפלגות השינוי.
שלוש שנים אחרי מחדל 7 באוקטובר, ואחרי שבשבועות הראשונים של המלחמה סברו בכירי הליכוד שלא תהיה להם תקומה פוליטית, נתניהו, בשבתו כעוף החול של הפוליטיקה הישראלית, עדיין כאן. בניגוד לכמה תחזיות, הסיכוי שיעזוב בקרוב את לשכת ראש הממשלה קטן. הגוש שלו אמנם לא הגיע ל-61 מנדטים, ואין ביכולתו להקים ממשלת ימין חדשה, אבל בידיו עדיין קלפי מיקוח טובים יותר משל יריביו. אחוזי ההצבעה הגבוהים בחברה הערבית (כפוף לתוצאות חקירת שב"כ על מעורבות קטאר), יצרו גוש חוסם בפני ממשלה ציונית של מחנה השינוי. הפעם אי-אפשר אפילו לשחזר את מודל בנט-לפיד, שנשען על מנסור עבאס ורע"מ בלבד. ממשלה כזו תצטרך לקום על קולות הרשימה המשותפת, לכל הפחות בהימנעות, והיו"ר שלה יוסף ג'בארין כבר הבהיר שהיא דורשת שותפות שוויונית ולא מתכוונת לחלק מתנות.
אביגדור ליברמן. הישענות על המפלגות הערביות עלולה להתברר כפגיעה עתידית אנושה
(עוז מועלם)
למעט יאיר גולן והדמוקרטים, שדוחפים למהלך, גדי איזנקוט, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן נמצאים במלכוד. שלושתם התחייבו לא להקים ממשלה עם המפלגות הערביות, ושלושתם נשבעו לא לשבת עם נתניהו. השאלה היא לא רק אם אחד מהם יפר הבטחת בחירות, אלא איזו. הסיכוי שאחד מהם יבחר להישען על הרשימה המשותפת נמוך. מדובר במפלגה שנציגיה מסרבים להגדיר את חמאס כארגון טרור, וכולם מבינים שממשלה כזו תהיה קצרת ימים. כשתתפרק, המחיר הפוליטי שישלמו בנט, ליברמן ואיזנקוט עלול להיות כבד, עד כדי פגיעה אנושה. גורל דומה צפוי למי שהריץ קמפיין על טוהר ברית המשרתים ויבחר לשתף פעולה עם החרדים, הדורשים פטור מגיוס.
גם בחירות חוזרות אינן אינטרס של ראשי מחנה השינוי, משום שנתניהו עשוי לצאת מהן מחוזק. אחרי המאמץ של החודשים האחרונים, נראה שמאגר המצביעים שלהם נתקל בתקרת זכוכית. גם אחרי ארבע שנות ממשלה שהילכה אימים על המחנה הליברלי, הוא לא הצליח לחצות את רף 50 המנדטים. בפעם הבאה המפלגות הערביות יתקשו לשחזר את אחוזי ההצבעה, והנהירה של הציבור שלהן לקלפיות השבוע עלולה בעתיד דווקא להוציא יותר מצביעי ימין. גם החרדים, שהצביעו פחות הפעם, יכולים לשפר את שיעור ההתייצבות שלהם בקלפי.
רק תרחיש אחד יכול לסייע במשהו למחנה השינוי במקרה של בחירות נוספות: אם הוא יתרגם את הרוב בכנסת להחלפת אמיר אוחנה ולשליטה בכנסת, ואם איזנקוט יקבל ראשון את המנדט מהנשיא, אזי יהיה ח"כ מטעמו בוועדה המסדרת של הכנסת, ששולטת בסדר היום בתקופת המעבר, ויכולה להקים ועדת משנה לקידום חוקים. כך ניתן יהיה, למשל, לבטל את שינוי הרכב הוועדה לבחירות שופטים, ואולי גם לקדם שינוי בחוק ועדת חקירה ממלכתית כך שיהיה ניתן להקים אותה מהכנסת. במקרה כזה, איזנקוט ושותפיו יוכלו לצאת לבחירות במצב משופר מבחינה טקטית.
*
במחנה השינוי עדיין מעכלים את התוצאות וכל ראשי המפלגות שלו שומרים את הקלפים קרוב לחזה. איזנקוט אמר ביום רביעי שהוא ממוקד בהקמת ממשלת גיוס ציונית, ולפי המספרים, המשמעות עשויה להיות אחדות עם נתניהו בלי ש"ס ויהדות התורה. במציאות מתוקנת, נתניהו היה מסכים לכך ומטפל סוף סוף במשבר הגיוס ובאוטונומיה החרדית. אבל משיקולים פוליטיים הוא לא יסכים לפרק את הגוש שלו ולהוציא ממנו את יהדות התורה וש"ס, ואפילו לא את איתמר בן גביר, שיאגף את הממשלה מימין באופוזיציה.
הסיבה פשוטה: נתניהו לא יפקיד בידי יריביו את המפתחות לממשלה. אם מו"מ לאחדות כזאת ייכשל, הוא ימצא את עצמו הולך לבחירות בלי גוש מאוחד מאחוריו. בליכוד גם חוששים שאם ישדרו הסכמה להיפטר מהחרדים, מפלגות השינוי יקימו איתם ממשלה ללא נתניהו. וכלקח מממשלת החילופין עם בני גנץ, נתניהו גם לא יוותר על רוב בתוך הממשלה למפלגות הנאמנות לו. על רוטציה אין בכלל מה לדבר.
מנגד, גם לנתניהו אין ממשלה. במקרה של בחירות חוזרות הוא אמנם יישאר ראש ממשלת מעבר, ואולי אף יתחזק, אבל הציבור כבר למד על בשרו עד כמה בחירות יכולות להפתיע. אז על מה הוא יסכים לוותר? מקורות בליכוד מעריכים שהפשרות של נתניהו לא יהיו על זהות השותפים, אלא על הנושאים. הקורבן הראשון בסולחה כזו יהיה המשך כהונתו של יריב לוין במשרד המשפטים, לצד הסכמה על גבולות גזרה לחקיקה השנויה במחלוקת במסגרת הרפורמה המשפטית.
כך או כך, גם אם ממשלת אחדות תקרום עור וגידים, אף אחד מראשי מפלגות השינוי לא ירצה להיכנס אליה לבד. חוסר האמון ביניהם לבין נתניהו עמוק מדי, ואף אחד לא רוצה לסיים כ"גנץ 2.0" ‑ הכינוי שהדביק ליברמן לאיזנקוט בדיוק בגלל החשש מתרחיש כזה. אבל נראה שיופעל עליהם לחץ כבד. הנשיא יצחק הרצוג כבר אמר שיפעל למניעת בחירות חוזרות, ויש מי שמעריך שגם סוגיית החנינה עשויה לעלות במסגרת עסקת חבילה, אולי שוב בדחיפה של דונלד טראמפ.
*
"ימין או פלסטין", סיסמת הקמפיין של הליכוד, הייתה חץ שפגע בשורש הפחד העמוק של ישראלים רבים משיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. בגלל החשש הזה, בוחרים רבים לא קנו את "ברית המשרתים" של איזנקוט אף שגם הם מתוסכלים מההשתמטות החרדית. ובכל זאת, תוצאות הבחירות הטיחו בפני הציבור הישראלי את כוחה האלקטורלי של החברה הערבית.
יש מי שמשווים בין ממשלה עם החרדים לבין ממשלה עם המפלגות הערביות. לשיטתם, שני המגזרים אינם ציוניים, ולכן העדפת החרדים נובעת מגזענות. זו טענה מופרכת. נציגי הרשימה המשותפת ורע"מ מסרבים להגדיר כארגון טרור את מי שטבח ושרף את אחינו ‑ ואחיהם ‑ בעוטף עזה. סמי אבו-שחאדה, ששובץ תחילה כנציג בל"ד ברשימה, כתב ב-8 באוקטובר מאמר שהילל את מתקפת חמאס, והתפטר רגע לפני שנפסל בבג"ץ. עם נציגים כאלה אסור להקים ממשלה.
בעולם מתוקן הייתה קמה כבר מחר ממשלה ציונית רחבה, חוצת גושים, בלי אריה דרעי, יעקב אשר ויצחק גולדקנופף. נתניהו, כאמור, לא יסכים לפגוע בגוש בגלל שיקולים פוליטיים, אבל כניסה של חלק ממפלגות השינוי לממשלה שלו תחליש מבפנים את הווטו של העסקנות החרדית. אלה הקלפים שעל השולחן. אחדות היא צו השעה.
