בבוקר 7 באוקטובר 2023, לאחר שהעירו אותו, נתניהו נעלם כלא היה. מה עשה באותן שעתיים נותר בגדר חידה. סביר להניח שבהה מול הטלוויזיה, הלום רעם, חסר אונים, מבכה בלי קול את מר גורלו, מחפש אשמים. מודל קובלר-רוס מדבר על חמישה שלבים בהתמודדות עם אובדן. מנגנון ההגנה הראשון הוא הכחשה: אדם בורח מבשורה. מה שקרה לנתניהו ב-7 באוקטובר קרה לראשי מפלגות השינוי למחרת הבחירות השבוע. ב-27 באוקטובר חגגו; ב-28 באוקטובר ניתקו מגע.
פעם, בזמנים סבירים יותר, נהגנו ללעוג לפוליטיקאים שבמקום להודות בתבוסתם בקלפי הודיעו שהם ממתינים לקולות הימאים. בינתיים הימאים נעלמו, הם נותרו רק בשירים, אבל התירוץ נשאר: אנחנו ממתינים לתוצאות הרשמיות, אמרו הדוברים במפלגות השינוי.
חשבון הנפש הוא פינוק. בחירות 2026
(Kevin Coombs, REUTERS)
אפשר להבין את האכזבה, אפשר להבין את המבוכה. לא לתוצאות כאלה ציפו מפלגות האופוזיציה היהודיות, לא לתוצאות כאלה ציפו הבוחרים שלהן. אבל הפריבילגיה שניתנה לאנשים ששרויים באבל פרטי לא ניתנה למי שאמורים להיות מנהיגים פוליטיים. במשך חודשים הם סיפרו לנו שאלה הבחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה. עכשיו, לאחר הגונג הראשון, כשההתמודדות על השלטון עדיין בעיצומה, הם מסתגרים בחלקות האלוהים הקטנות שלהם. מישהו עוד עלול לחשוד שגורלם חשוב להם יותר מגורל המדינה.
הפרשנים, הסוקרים, הפרופסורים, יושבי הפרלמנטים, הגיגני הרשת – תפקידם של אלה הוא לעשות את חשבון הנפש, איפה צדקנו, איפה טעינו, לאן העם הולך, ממה הוא בורח. השיח בנושא הזה יעסיק אותנו הרבה. אבל חשבון הנפש של הפוליטיקאים צריך לחכות: יש להם כרגע עבודה לעשות. ככל שמדובר בהם, חשבון הנפש הוא פינוק.
איזנקוט, בנט, גולן, ליברמן היו צריכים לכנס ביום רביעי בבוקר מסיבת עיתונאים משותפת. אנחנו ראשי הגוש הגדול, היו צריכים לומר, אנחנו הרוב. אלה יהיו הפעולות שלנו עד להודעה הרשמית על תוצאות הבחירות, אלה יהיו הפעולות לאחר כינוס הכנסת, אלה יהיו הפעולות שלנו כשנוזמן לבית הנשיא. מעכשיו לא נתניהו קובע את סדר היום – אנחנו קובעים את סדר היום.
בימים של אי-ודאות יש משמעות אדירה לשליטה בסדר היום. לתוך החלל הריק נכנס הנשיא הרצוג, נכנס אפילו הנשיא טראמפ. רעיון העוועים – אני אסביר – של ממשלת אחדות קונה אחיזה בנרטיב. הממשלה היוצאת לא יוצאת. החלפת השלטון, שעל פי תוצאות הבחירות נתמכת על ידי הרוב מכריע של הישראלים, 67 מ-120, משתהה ומזדחלת כמו משפט נתניהו. גוש השינוי קם בבוקר ומגלה שהוא לא עם, רק ארבע מפלגות יריבות שאיבדו כיוון.
ממשלת אחדות הייתה יכולה לקום אילו גוש השינוי היה מכונס סביב מנהיג אחד ואילו בצד השני היה, נניח, יצחק שמיר ולא בנימין נתניהו. ברגע שמפלגה אחת בגוש השינוי תגלה עניין בהצטרפות לממשלה, מפלגה אחרת תתנתק מהגוש ותשתה את הקולות שלה באופוזיציה. כתבתי בעבר שמשא ומתן עם נתניהו כמוהו כמטחנת בשר: נכנס בשר; יוצא נקניק. זה קרה להרצוג; זה קרה לגנץ. נתניהו הוא טוחן סדרתי.
הרע במיעוטו
האופציה הריאלית היחידה היא לכונן ממשלת מיעוט עם רע"מ, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. במצב שנוצר זה הרע במיעוטו. יאיר גולן מבין את זה, איזנקוט ובנט מתייסרים בדרך להבנה.
ליברמן לא שם. יש לו הרגל כזה, שחוזר כאשר דברים לא מסתדרים כרצונו: הוא מתנתק ונעלם. בעבר הוא היה אורז ונוסע לבלארוס.
הסיכון בממשלת מיעוט גדול. גם היתרונות גדולים.
נתחיל ביתרונות. מיד לאחר בחירת יו"ר כנסת חדש ייפתח תהליך חקיקה מזורז. חוקי ההפיכה המשטרית יבוטלו, קודם כל ההשתלטות של הממשלה על מינוי שופטים, ההדחה למעשה של היועצת המשפטית לממשלה, הפוליטיזציה של מח"ש. תוקם ועדת חקירה ממלכתית למחדל ולמלחמה, יעבור חוק גיוס, מועמד הגוש לראשות הממשלה יגיע לבית הנשיא כשמאחוריו 61 ממליצים. השרים החדשים יקבלו הזדמנות לנקות אורוות – מהמשטרה עד משרד הדתות. ככל שתתארך כהונתה של ממשלת המיעוט, כך תתרכך ההתנגדות בציבור היהודי לשילוב מפלגות ערביות בשלטון. הפוליטיקה הערבית תשתנה. הפוליטיקה היהודית תשתנה. ייתכן שבלית ברירה, בניגוד לרצונה, תעשה ממשלת המיעוט היסטוריה.
הסיכונים כבדים. הממשלה תתקשה להגיע להחלטות בנושאי ביטחון כאשר מפלגה ערבית חברה בקואליציה או תומכת בה מבחוץ. היא תהיה מטרה נוחה ליריביה. עם רע"מ היא אולי תסתדר, אבל ההכרח להישען על קולות הרשימה המשותפת יאתגר את שני הצדדים.
לשותפות עם המפלגות הערביות יהיה מחיר פוליטי גבוה. הבוחרים של ליברמן ובנט, לפחות חלק מהם, ירגישו שבגדו בהם – במקרה של בנט, בגדו שוב. אם המטרה היא להקים ממשלה חירום לזמן קצוב, שנה למשל, וללכת לבחירות, כמעט בטוח שנתניהו יחזור לשלטון עם 61 מנדטים, אולי יותר. שותפות עם עבאס היא בעצם בחירה בנתניהו.
אלה נימוקים שאין לזלזל בהם. נימוק הנגד המתבקש הוא שבכל מקרה סבב בחירות נוסף יחזיר את נתניהו ואת הגוש שלו לשלטון. ואולי עוד נימוק: נתניהו, מול קושי דומה, היה הולך עם הערבים בלי למצמץ.
מה שמביא אותנו לעיקר: הבחירות האלה היו אולי הזדמנות אחרונה, בלתי חוזרת, לבלום את ההידרדרות של ישראל למעמד של מדינה מנודה, שנואה, במלחמה נצחית, מתרחבת בשטח ומתכווצת מבפנים, מקוטבת, חשופה לבריחת מוחות ולבריחת הון. הבחירות השבוע לא היו על העבר – הן היו על העתיד. העתיד ארוז במזוודות של עשרות אלפי עובדי הייטק, רופאים, מדענים, יזמים, הם ומשפחותיהם. אני לא בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו עוד ארבע שנים של בן גביר, סמוטריץ', לוין ונתניהו.
מול התחזית הקשה הזאת, השאלה מי יהיה מועמד הגוש לראשות הממשלה פחות מכרעת. אם המועמדים לא מסוגלים להחליט ביניהם, שיעשו הגרלה, שיקראו בקפה, שיזמינו בורר. גם המחיר הפוליטי שכרוך בצירוף מפלגה ערבית פחות מכריע. הפוטנציאל לתיקון גדול עדיין שם, מינוס 4–5 מנדטים. חבל לוותר עליו.
פרשה מורכבת
אתמול, 29 באוקטובר, כמו בכל שנה, התכנסו אלפים בכפר קאסם כדי לציין את יום השנה לטבח. בבוקר נערכה עצרת אבל, ובערב עצרת פוליטית. 49 תושבים מהכפר הוצאו להורג על-ידי לוחמי מג"ב באותו יום, לפני 70 שנה. הרוצחים הועמדו לדין. העונשים היו קלים, אבל פסק הדין של השופט הלוי, איש ימין, היה לאבן יסוד בנורמות הלחימה בצה"ל. הוא הגדיר מהי פקודה "בלתי חוקית בעליל", שדגל שחור מתנוסס מעליה. אני לא בטוח אם היום היו מעמידים את האשמים לדין, אני לא בטוח אם היו מרשיעים אותם.
כפר קאסם הוא היום עיר ואם: 28 אלף תושבים, אחות לפתח-תקווה, אחות לראש-העין. פעם המצביעים נחלקו בין רע"מ למרצ. השבוע 73 אחוזים הצביעו לרע"מ, 24.5 למשותפת, 2 אחוז לדמוקרטים. 15 תושבים הצביעו מחל.
כל ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל התייצבה במקום. הטקס אמר אבל, הפנים אמרו ניצחון: 19 מנדטים לא הולכים ברגל. כמו תמיד בצמתים כאלה, צצו החרדות: מה יהיה אם יערערו על התוצאות, מה יהיה אם ראשי גוש השינוי יפחדו לשבור את החרם.
ואז באה קטאר וטרפה את הקלפים. הסיפור הקטארי החדש מתחיל בשב"כ וחוזר לשב"כ. במסגרת המעקב השוטף של השירות אחר ארגונים עוינים באזור, צץ לפני כשבועיים חשד שכסף הועבר מקטאר דרך טורקיה לקמפיין הבחירות בחברה הערבית. ראש השב"כ זיני עידכן את ראש ועדת הבחירות השופט סולברג. הוא תיאר את הפרשה כהתערבות בוטה בבחירות, משהו בין עבירה פלילית לביטחונית - לא בקנה מידה מטורף אבל בעייתי דיו כדי להצדיק חקירת שב"כ. החשדות, אמר, מבוססים.
השופט הגיב במכתב לזיני, שתוכנו תואם מראש. "הובאו לפניי חשדות חמורים להשפעה פסולה באמצעות מימון זר בידי גורמי חוץ הפועלים נגד האינטרס הישראלי על הבחירות", כתב. "אני מנחה אותך לעשות כל שבידך לרדת לחקר עניינם של החשדות". סולברג קצב לזיני שבוע, כנדרש בחוק. השב"כ נרתם למאמץ.
אתמול עידכן זיני את איזנקוט ואת בנט. הוא הבהיר להם שהמידע מקורו בשב"כ, לא במטות הבחירות של הימין. הוא קיבל מהם גיבוי מלא. זיני עשה טעות אחת: לפני יומיים, בנאום במהלך ביקור בוועדת הבחירות, אמר שלא היה שום ניסיון להטיית הבחירות. באותו זמן החקירה בשב"כ הייתה בעיצומה בידיעת סולברג.
חבר הכנסת אחמד טיבי היה בשבת האחרונה בדוחא, זאת לרגל ריאיון באל-ג'זירה. "הייתי בקטאר 24 שעות", אמר לי. האם אתה יודע על העברת כסף, שאלתי. "זה קשקוש", אמר. "הגורם היחיד שקטאר העבירה לו כסף יושב בלשכת ראש הממשלה".
בכל זאת, אמרתי, מדובר בשב"כ. "שיחקרו", אמר טיבי. "שיציגו ראיות. סולברג ימני. זיני ימני. קטאר לא הייתה מתערבת בחיים בבחירות כאן, תאמין לי".
למה זה צץ עכשיו, שאלתי.
"הם רוצים לעכב את בחירת יו"ר הכנסת החדש", אמר טיבי. "על בחירת יו"ר הכנסת אני מנהל שיחות עם בכירים בגוש השינוי".
רק על בחירת היו"ר? שאלתי.
"בינתיים, רק על בחירת היו"ר", השיב.
התפקיד שממלאת קטאר בפוליטיקה הישראלית מדהים. מדינה של כלום, חולות, בסיס אמריקאי, גז ונפט, דוחפת את כספה ואת השפעתה לכל דבר ועניין, מחמאס דרך לשכת ראש הממשלה ועד ליגת העל בכדורגל. מתבקש לאחל לה שהאמריקאים יכבשו אותה ויעלימו אותה בכיסם, כמו שעשו לוונצואלה.
תארו לעצמכם שיתברר שיונתן אוריך, הנציג המוסמך של קטאר בישראל, מעורב בפרשה. הערבים נוהרים ולשכת ראש הממשלה מעודדת. האם אוריך הוא מה שינון מגל מכנה הקוף, החזית הטמבלית שמאחוריה הפעילים הקטארים האמיתיים? מדינה מורכבת, אמר נתניהו. פרשה מורכבת.
חברון פינת טהרן
העימות בין נתניהו לרמטכ"ל זמיר נדחק לכמה ימים הצידה בגלל הבחירות. ראוי לחזור אליו: הוא מבשר את בוא המלחמה. גבולותיו משתרעים מטהרן עד חברון, עם עצירה או שתיים בקלפי. סיפור של ניצחון הפוליטיקה על הביטחון.
נתחיל במה שהתפרסם: נתניהו חיפש דרכים לחדש את המלחמה מול איראן לפני הבחירות. הטיעונים היו מבצעיים; המטרה פוליטית: להביא לדחיית הבחירות. טראמפ חשב על הבחירות שלו, בחירות האמצע. הוא הבין שחידוש הלחימה הוא אסון אלקטורלי לרפובליקנים בקונגרס.
כצפוי, בבית הלבן נפתחה מלחמת סריסים. בצד האחד ניצבו שליחיו, וויטקוף וקושנר. הם התבצרו מאחורי המגעים הדיפלומטיים, שנמשכים כל הזמן על אש קטנה, תחת חסותם. סגן הנשיא ואנס איחד איתם שורות. בצד השני ניצב שר המלחמה פיט הגסת'. טראמפ מרבה לשבח את כושרו הגופני, אבל ממעט להישמע לעצותיו. הגסת' נחשב לנושא דברו של נתניהו בבית הלבן. הוא דחף למתקפה צבאית יזומה, בשיתוף ישראל.
לובשי המדים דנו עם עמיתיהם הישראלים בתוכניות המבצעיות. ראש המטות המשולבים גנרל דן קיין ומפקד פיקוד המרכז אדמירל בראד קופר היו מעורבים. גישתם הייתה חיובית, אולי אפילו נלהבת, אבל הם סירבו לנקוב בתאריכים. כמה פעמים צה"ל נדרך לקראת פעולה, כולל בשבועיים האחרונים, נדרך והרפה.
לפני הבחירות ביקר כאן הגנרל בדימוס ג'ון ("ג'ק") קין, פרשן צבאי ברשת פוקס ניוז וידיד אישי של טראמפ. הוא בן 83, בוגר המלחמות באפגניסטן ועיראק. בשיחות עם גורמים בישראל הוא התאונן על וויטקוף וקושנר, "שני היהודים שדפקו את הפעולה הצבאית". בהשפעתם, טראמפ הטיל וטו על מתקפה לפני בחירות האמצע.
בצה"ל הגיעו למסקנה שהמאמץ הדיפלומטי לא יניב הסכים, על כל פנים לא הסכם שיסיר את האיום הגרעיני. לא יהיה מנוס מפעולה קינטית. עם זאת, אין סיבה לבהילות. המודיעין לא מצביע על צורך. אפשר לערוך את הבחירות כסדרן: זה חשוב למדינה וחשוב לצה"ל. התקפה בלתי הכרחית ערב בחירות תפתח מחדש את הפצעים בחיל האוויר.
אבל נתניהו וכ"ץ חתרו למלחמה, או, למצער, לאווירת מלחמה שתשתלט על סדר היום ותעורר את הבייס. הם נשאו נאומים מתגרים, כולל עיבוד ב-AI לפיצוץ אטומי בגוש דן. האיראנים לא התפתו, אבל הבייס התרשם.
זמיר הבין שבקרב הזה הוא לבד: עמיתיו, ראשי זרועות הביטחון, בחרו להכפיף את עצמם לרצונו של נתניהו: כך דוד זיני ראש השב"כ, רומן גופמן ראש המוסד, שמואל בן עזרא ראש המל"ל, גיא מרקיזנו המזכיר הצבאי. השיח החופשי בין הדרג המדיני לביטחוני, שהעשיר את תהליך קבלת ההחלטות לאורך השנים, הוחלף בנאמנות אישית. אין סיעור מוחות; אין איזונים ובלמים.
ביום שישי היה פיגוע כואב בחברון. שני לוחמים נהרגו: רון יונתן רויטמן ויובל שי סוילם. בתגובה פתח צה"ל במבצע נרחב. בתי השכונה שבה גרו המחבלים נסרקו; 2,000 תושבים פונו מבתיהם. הסריקות הסתיימו בתוך יומיים, בהישגים דלים. זמיר רצה לסגור את הבאסטה: הכוחות נדרשו למשימות אחרות. הדרג המדיני סירב: הוא לא יאפשר לערבים לחזור הביתה כשהבחירות בשער. איראן וחברון: הכל מתחיל בבחירות.
לפני הבחירות הקפיד נתניהו לבקר בבסיס צבאי בכל יום. הוא העדיף בסיסים של חיל האוויר: בתודעת הבוחרים הם מתקשרים למלחמה ולאיראן. תורו של בסיס פלמחים הגיע ביום ראשון. נתניהו, כך הודלף, יקיים שם הערכת מצב לקראת מתקפה על איראן.
הדיון בהערכת המצב על איראן היה ענייני. הסערה פרצה בדיון על חברון. זמיר אמר שצריך לאפשר לתושבים לחזור לבתיהם: אין עילה לגרש אותם. נתניהו וכ"ץ סירבו. זמיר דרש שהסירוב יעוגן במסמך כתוב. זה מה שרמטכ"ל דורש כאשר הוא חושד במניעי הממונים עליו. השניים כעסו. ההדלפה שהוציאו לערוץ 14 תיארה את נתניהו וכ"ץ כגיבורי מלחמה ואת זמיר כרמטכ"ל רופס, תבוסתן.
נוצרה מציאות שיכולה להתקיים רק בממשלה הזאת: רוב המגורשים מצאו מקלט אצל בני משפחה. לאלה שנותרו ברחוב מדינת ישראל דאגה לדיור, באמצעות המִנְהָל האזרחי. בינתיים הבחירות הסתיימו. נכון לשלשום, ההנחיה לא שונתה: כ"ץ לא ממהר. אי לכך, חיילי צה"ל שומרים על בתי הערבים מפני התושבים שלהם.
