בחירות 2026 ייזכרו קצת כמו בחירות 1996: אלו ואלו נערכו אחרי טראומה לאומית קשה – רצח רבין ו-7 באוקטובר – ובשתיהן הלכנו לישון עם ניצחון דחוק למועמד השמאל וקמנו עם נתניהו. אבל יש הבדל: בניגוד לימי הבחירה הישירה, שבהם גם שבריר אחוז הוא הכרעה ברורה, הפעם הלכנו לישון בלי ממשלה וקמנו בלי ממשלה. במדגמים זה היה כשבלוק נתניהו הוכה קשה יותר, בתוצאות האמת – כשמחנה השינוי איבד את היתרון. בכל מקרה, דד-לוק (אם כבר השוואות, יום הבחירות עצמו היה דומה ל-2015 מבחינת הדינמיקה: בשמאל-מרכז ואצל הערבים הצביעו בבוקר, החרדים והליכודניקים סגרו את הפער רק לעת ערב).
כשבשני הצדדים עסוקים בלעכל את התוצאות, כדאי לקבל פרספקטיבה מהאופן שבו דיווחו עליהן בעולם. מעבר להישג הערבי המהדהד שזכה לכותרות מוצדקות, המתבונן מרחוק רואה מה שלא כל מי שבתוך שוחות המאבק מצליח להפנים: נתניהו הוא ראש המפלגה הגדולה, אבל איבד את הרוב הפרלמנטרי שלו. לנוכח הציפיות במחנה השינוי יש אכזבה אדירה, אבל גם במחנה נתניהו מבינים שאין נוקאאוט. בכנסת הקודמת יחס הכוחות היה 64:56 לקואליציה (67 לקואליציה עם גדעון סער). בכנסת הנוכחית זה 67:53 לאופוזיציה. לנתניהו יש רוב יהודי, אבל אין לו ממשלה.
ראשי המפלגות נואמים בליל הבחירות. איזנקוט דיבר על "ממשלת גיוס ציונית": "גיוס" זה ללא חרדים ו"ציונית" – ללא ערבים
(צילומים: יובל חן, עוז מועלם, שלו שלום, Jamal Awad/REUTERS,JEWEL SAMAD/AFP ,AFP/JACK GUEZ)
אז מה עושים עכשיו? בגוש השינוי יש מי שעדיין מקווה ללכת לממשלת מיעוט זמנית. בגוש נתניהו מנסים לשמור על השותפים הטבעיים ולגייס עוד מפלגה שתעבור צד. שני המהלכים האלה ימוצו בימים הקרובים, כנראה ללא הצלחה: בגוש השינוי לא מצליחים בינתיים להסכים אפילו על הליך של החלפת יו"ר הכנסת. זה מהלך פוליטי שידרוש שיתוף פעולה לפחות עם רע"מ, אולי גם עם המשותפת. אבל זה לא החיסרון היחיד בו: מרגע שימונה יו"ר כנסת, כמעט בלתי אפשרי להחליף אותו. חוסר האמון ההדדי יקשה על הסכמה מאיזו מפלגה יבוא היו"ר הבא. בביחד היו רוצים להפוך את יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד ליו"ר הכנסת בזכות הניסיון שלו, בישר של איזנקוט מעדיפים את אלעזר שטרן או אורית פרקש. ליברמן, מן הסתם, עוד יציג תביעה משלו. רק יאיר גולן, שתומך במהלך בהתלהבות, לא דורש בינתיים כלום. רק אם יעמדו במבחן הזה, בגוש השינוי יוכלו בכלל להתחיל לדבר על ממשלה צרה שתישען על ערבים.
זה נראה תרחיש דחוק, אבל נתניהו מוטרד ממנו מאוד. הנאום שלו בליל הבחירות לא טען לניצחון, והייתה בו בעיקר אזהרה מתרחיש ממשלת מיעוט. גם תלונות הליכוד על זיופים במגזר הערבי, ומכתבו של יו"ר ועדת הבחירות לשב"כ על החשד להשפעה זרה, תורגמו מיד לשלילת הלגיטימציה לממשלת מיעוט. נתניהו רוצה להסיר את התרחיש הזה מפני שהוא חושש שראשי גוש השינוי ינהגו כפי שהיה נוהג אילו היה במצבם.
מהצד השני, נתניהו מדבר על ממשלה לאומית רחבה, אבל מתכוון לממשלה צרה. הוא צריך בסך הכל מפלגה אחת שתסגור לו את הפער להקמת ממשלה עם שותפיו בגוש הימין. לכן הוא יוצא למכרז בניסיון להפרד ומשול: אנשיו יציעו לליברמן, לבנט ולאיזנקוט במקביל. הראשון שיבוא יקבל את תיק הביטחון והיתר כלום. לכל אחד הוא יספר שהאחרים כבר במו"מ. ליברמן כבר טרק לכאורה את הדלת על האפשרות בנאום ליל הבחירות שלו, אבל טרק גם את הטלפון לשותפיו לגוש. בסביבת נתניהו חושבים שהוא עדיין מועמד למהלך של שיבה אל הימין. לבנט, לכאורה, אין מפלגה שתבוא איתו למהלך כזה. נשאר איזנקוט, אבל מחירו יהיה כבד יותר.
אם ראשי גוש השינוי לא יחשדו זה בזה ולא יתחרו זה בזה, הם יוכלו להחזיק גוש חוסם שיכריח את נתניהו להציע להם יותר: לא רק את הביטחון אלא ממשלה פריטטית, יד על ההגה ואפילו רוטציה. לא עם כל השותפים הטבעיים אלא בלי הקיצונים. לכן, רק אחרי שהניסיונות של שני הצדדים להכריע באופן דחוק ייכשלו, המציאות תצעק אחדות.
סדקים בתוך הבית
שני הגושים הגיעו בגרסת פירורים לקו הסיום: אילו הייתה אווירת ניצחון בגוש השינוי, הייתה גם שיחת ועידה אחרי המדגמים. אבל במוצאי יום הבחירות לא כולם היו זמינים לשיחה. גם לא למפגש באיזה מרתף ביום שאחרי. טלפונים של אחד על אחד היו, לא כולם עם כולם. יאיר גולן רץ בין הצדדים, לא נואש מממשלת המיעוט. ליברמן לא מדבר עם אף אחד. בנט ואיזנקוט מחשבים מהלכים, בינתיים בנפרד. גם בגוש נתניהו לא דווח, באופן חריג מאוד, על השיחות הקבועות בין נתניהו לבין ראשי מפלגות הגוש. ראש הממשלה הביא הישג יחסי, אבל שותפיו מלקקים את הפצעים, וחלקם גם זועמים עליו. הסדקים הללו הם הפתח לתרחיש האחדות. המתווה שמשורטט כאן הוא הצעה לא סבירה. אבל היא פחות לא סבירה ביחס לאפשרויות האחרות.
שני נשיאים יוכלו להיות השושבינים בניסיון לחלץ את ישראל מהדד-לוק: טראמפ והרצוג. לשניהם יש נשק לא קונבנציונלי. לנשיא ארצות-הברית יש מערכה עם איראן והסדרה עם סעודיה. להרצוג יש את המנדט והחנינה. הסיבוב הבא עם איראן חיכה בקושי, ובעזרת הרמטכ"ל, עד הבחירות בישראל. אבל אחרי בחירות האמצע בארצות-הברית, בשבוע הבא, הוא כמעט בלתי נמנע. זה יהיה אולי במקביל להמלצות אצל הנשיא ולמו"מ קואליציוני. האזעקות יחלחלו לחדרי המשא ומתן.
הנשיא טראמפ, שמעוניין באחדות בירושלים כדי להשלים את המלאכה בטהרן, מסיים קדנציה בעוד שנתיים. גם הנשיא הרצוג מסיים בערך באותה התקופה. וזה הדיל שיכול להתבשל: נתניהו יהיה ראשון ברוטציה, עד שטראמפ יסיים בבית הלבן הוא יעמוד בראש ממשלת ישראל ואז יפנה את הדרך לרוטציה. את החצי השני של הקדנציה הוא יוכל לנסות בכלל להעביר בבית הנשיא, אחרי הקדנציה של הרצוג, וכשנתניהו עצמו יהיה בשנתו ה-80. זו תהיה הערובה לאיזנקוט שלא יהיו טריקים ושטיקים. התמריץ הנוסף לנתניהו עשוי להיות סיום ההליכים הפליליים בחנינה ובלי קלון כחלק מההתחייבות לממשלת אחדות.
בדרך לממשלה כזו תידרש שבירת גושים גדולים וגושים קטנים. הגדולים זו האחדות של הליכוד וישר. לאיזנקוט יש את הלגיטימציה הרחבה ביותר ואת המפלגה הנוחה ביותר למהלך כזה. הקו שלו הוא הכי פחות רדיקלי מול החרדים. המפלגה שלו הכי רחבה וגם גמישה. בליכוד הוא פחות שנוא בהשוואה לחרדים, והוא יוכל להביא איתו את בנט או ליברמן כדי להשיג משקולת גושית מאזנת. אבל גם בקצוות נחזה בשובם של הניואנסים: סמוטריץ' בפנים, למשל, אבל לא בן גביר, ש"ס אולי כן, אבל לא יהדות התורה. זה יאפשר לנתניהו לשמר את הברית עם המתנחלים והחרדים, אבל לא עם אחרון חברי הכנסת שלהם. נתניהו ממילא חייב לדרעי, אבל לא לגולדקנופף. הוא בעל הברית של סמוטריץ' בקמפיין, אבל מכוסח עם בן גביר.
מה תוכל לעשות ממשלה כזאת? מעבר למערכה באיראן, שתהיה עילת קיומה הבסיסית והראשונית, היא תהיה מוכרחה להסכים על כמה עקרונות: ועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר, אבל כזו שתמונה למשל על ידי סולברג ברוח הפשרה שהציע בעבר הרצוג, ונתניהו דחה. חוק גיוס חרדים מרוכך, שיזיז את המחוג, אבל באופן הדרגתי. משהו שהחרדים יוכלו לחיות איתו, אבל לא ירצו להיות חתומים עליו. המעמד הבינלאומי של ישראל ישתפר משמעותית רגע לפני הסנקציות שמתגבשות. אם יראו כי טוב, אולי אפילו יגיעו להסכמה לחוקה.
החשש: תקדים גנץ
גוש השינוי מתפרק כאן מחלומותיו, ובראשם החלפה מיידית של נתניהו. נתניהו יתפרק כאן מלפחות חלק משותפיו ובהמשך גם מהשלטון. זה תרחיש שאיש לא רצה בו. ייתכן שהוא מרגיז מאוד את חלק מקוראיו, הוא בוודאי לא רצון הציבור בשני הצדדים, שרצה הכרעה. אבל הוא משקף בדיוק את העובדה שלא הושגה אחת כזו.
בינתיים נתניהו לא ממהר לשם. לכאורה, עוד בחירות עדיפות לו. הוא יארגן את הגוש; וינטר לא ישרוף קולות; הישראלים מחו"ל לא ינהרו שוב באביב. בינתיים הוא מנהל את העניינים מלשכת ראש הממשלה. אבל יש איפכא מסתברא: וינטר ממילא לא שרף הרבה, דווקא הנדל וזליכה כנראה הקטינו יותר את מחנה השינוי. לפי המספרים, גם בחירות נוספות ואחוז הצבעה נמוך יותר בחברה הערבית לא מספיקים כדי שיחצה שוב את רף ה-61. לנתניהו יש מורשת לשפץ. ויש גיל מתקדם. הוא תמיד החזיק את שותפיו, אבל בשנתו ה-78 ראש הממשלה אולי יעדיף פיוס, סיום המשפט וסיום העבודה מול איראן על המשך התגלגלות פוליטית מקרטעת בלי רוב בכנסת. מבחירות לבחירות. בלי תקציב ובלי אמון בציבור.
מהצד השני, אחרי תקדים גנץ וממשלת החילופים בקורונה, איזנקוט אמור להיות חשדן לא פחות כלפי הרעיון. אבל כשמקשיבים לנאום שנשא בליל הבחירות, קשה לראות ברירה אחרת: באחת וחצי בלילה, איזנקוט הקריא נאום שנכתב בעשר בלילה, אולי על בסיס המדגמים הראשונים. הוא התנסח בנדיבות של מנצחים, אבל לא ניצח. ספק אם המועמד ידע כי בזמן שהוא נואם, בערוצי הטלוויזיה החלו לעדכן את המדגם באופן שהבהיר שתוכנית ממשלת המיעוט בהימנעות בלבד כבר בלתי אפשרית. הנוסח של איזנקוט על הדוכן היה "ממשלת גיוס ציונית". "גיוס" זה ללא חרדים ו"ציונית" – ללא ערבים. הוא קרא למימוש רצון הבוחר ולא לבחירות. נשארה אחדות. הוא אכן התחייב שלא, אבל זו התחייבות שנגרר אליה בתגובה לליברמן. ובכל מקרה, התחייבות כלשהי הוא ייאלץ להפר. או שנלך לעוד בחירות. עם אחוזי הצבעה כה גבוהים, גם זו יריקה בפרצופו של העם, שהראה שמבחינתו אלו הבחירות הגורליות בתולדות המדינה, הביע אמון בשיטה והשתתף במשחק הדמוקרטי. ספק אם זה כדאי לשחקנים. זה בטוח לא כדאי לישראלים.
