מבין כל הבריטיים שהדגימו איזה עושר ניתן להפיק מגיטרה חשמלית אחת בשלהי שנות השישים, השם של ריצ'רד תומפסון הוא אחד שקצת פחות מתגלגל על לשונותיהם של חובבי המוזיקה המקומיים. אבל האיש שהחל את דרכו בלהקת הפולק-רוק פיירפורט קונוונשן, העמיד מאז שיצא לקריירת הסולו שלו בראשית שנות השבעים, את אחד מגופי העבודה היותר מספקים ויציבים שיש.
המסע של תומפסון, שהחל באלבום המופת I Want To See The Bright Lights Tonight מ-1974 והמשיך ל-Shoot Out The Lights הנפלא לא פחות מ-1982 (שניהם נוצרו עם לינדה, אז אשתו ולימים גרושתו), דומה לנהיגה בכביש צדדי. כזה שנבחר לא בשל הנוחות או המרחק הקצר ביותר אל היעד, אלא מכיוון שכל קילומטר שעוברים בו הוא מעניין יותר.
עטיפת האלבום
בגיל 77 תומפסון ממשיך לשייט בנתיב שבחר לעצמו לפני שנים, ואלבומו החדש Hippies, Thugs and Heroes, הוא מהיותר טובים שהוציא עד היום. לאורך 51 דקות הגיטריסט הוותיק עובר מהאקוסטי לחשמלי, מציג נגינה שיודעת להיות גם עדינה וגם מרושעת, וכותב על אנשים כמו מחבר של סיפורים קצרים. הפעם הסיפורים שלו עוסקים בחברים ישנים, בגורואים מזויפים, במוזיקאים בהיפים, בבריונים ובגיבורים.
ב-Sorcerer’s Apprentice הפותח יש גיטרת 12 מיתרים שמזכירה את המרחבים שהופיעו בשירים של טום פטי המנוח, וב-Cocaine Walking, Booze Talking, שמגיע אחריו, משמח לגלות שהסרקזם הבריטי של תומפסון לא הלך לשום מקום. ויש גם עצב כמו למשל ב-The Soul In Me המבוצע עם מנדולינה, ומגיע לקראת סוף האלבום המצוין הזה, שכיף לשמוע ממנו עוד ועוד.
