כשמפיקי ריאליטי מתכנסים למלאכת הליהוק הקדושה, הם לרוב הולכים על הצ'ק ליסט הקבוע: המשפיענית, הדוגמן, המפורסם שהצלחנו להשיג במקום המפורסם שבאמת רצינו, הבחור שאסור להניח מראש את המגדר שלו והטראבל-מייקרית שתמלא את הרשת בדיונים שיחליפו את שני השקל שלכם על תוצאות הבחירות. אבל מאז 7 באוקטובר וביתר שאת כשהמלחמה התפשטה מעזה לעוד לפחות 35 חזיתות (והזרוע עוד נטויה), נוספה משבצת חדשה, שהיא מאוישת באופן עקבי: המילואימניק. מן הסתם יש לו מקצוע אחר – ככל שהוא מצליח לעבוד בו – אבל שירותו לא רק נוגס חלק ניכר מזמנו, הוא גם הופך למה שמגדיר אותו.
עד כה הוא הסתגר בבית 'האח הגדול', התרוצץ ב'מירוץ למיליון', עשה אודישן מרגש ב'הכוכב הבא' ועכשיו הוא מחכך אבן אש ב'הישרדות': כבר בפרק הראשון קיבלנו את שלו לביא, אחד משלושה שורדים שהשירות הצבאי במילואים או בסדיר היה מרכיב מרכזי מכרטיס הביקור שלהם, מסייע לטל צידון, קולגה מהשבט, לעבור מכשול גבוה. "מלאך, הוא עוזר לי למרות שאני נטל על כתפיו, ליטרלי", היא ציינה ברקע.
ליהוק ריאליטי הוא מפקד האוכלוסין הכי מדויק של הישראליות. במקרה הזה הוא נע בין שני קצוות ולפעמים מכיל את שניהם. בקצה אחד סולם הערכים המפואר: נכונות לתרום, שוב ושוב, אחוות לוחמים, יושרה. בקצה השני נמצא הפצע הכמעט בלתי נמנע שלוחמים סוחבים איתם הביתה – אם זאת הפוסט-טראומה, החבר שלא חזר, הסיוטים בלילה וכל מה שמצטרף לנישת ה"שים לי פסנתר ברקע".
אז האם זאת סטמפה? כן, אבל אמביוולנטית. מצד אחד יש חשיבות להכרה: החברה מסמנת את מי שסוחב אותה על הגב, נותנת לו במה ומאפשרת לו לתרגם ערכים ראויים לפופולריות. גם אני, כמו כולם, בכיתי מול האחים רוזנבליט ב'מירוץ למיליון'. מצד שני, המקרה של טל קאופמן, שתבע את הפקת 'האח הגדול' בטענה להחמרת הפוסט-טראומה הצבאית שלו, מלמד שהריאליטי עוד לא ממש מבין איך להתמודד עם הגחל הלוהט שמצא. ואם נפנה את הזרקור אלינו, כשהטראומה הופכת למטבע סחיר המשמעות היא שהמסר הוטמע ועכשיו אנחנו חברה שמשלימה עם מלחמה כחלק בלתי נפרד מהשגרה. כשמגיעים למצב שבו "הלום קרב פוטנציאלי" משתבץ איפה שהוא בין "אוהב ג'אז" ל"עושה כושר", מתגנבת מחשבה סוררת: אולי הוא פשוט שם גם כדי שאף ערוץ לא יצטרך לבטל או להתנצל שהוא משדר ריאליטי בין אזעקות ל"הותר לפרסום".
