מה עושים עם סשה ברון-כהן?
'עלי ג'י, אני מי?' (?Ali G: Who Iz I), הסרט החדש של סשה ברון-כהן, מוכיח שוב את מה שהוכח כבר בסרטיו האחרונים: האיש שעשה את 'בוראט' והצליח למזוג, לרגע קצר בזמן, מינונים מדויקים של קומדיה קורעת, סאטירה, הלם, גועל ומנגנון שלקח את סרט המתיחות כל הדרך הארוכה עד לקצה שבו הפך לחשיפה נוקבת של זרמי עומק גזעניים וחשוכים בחברה המערבית – איבד את דרכו.
כלומר, הוא מבחינתו ממשיך בדרכו, אבל הסרט החדש (כבר באמזון פריים) הוא דוגמה מושלמת לאיך זה עשוי להיראות כשהזעזוע פג, הגזענים החשוכים פשוט קמים ויוצאים מהחדר, הצחוק נתקע בגרון ולא מהסיבות הנכונות – פשוט אין מספיק ממנו – ונותרות בעיקר הוולגריות וההפרשות, סימני החיים החיוניים והמיותרים של כל קומדיה מבית ברון-כהן.
הכישלון הנוכחי מעיד, לפני הכל, כי המנגנון שברון-כהן המציא – חשיפת צביעות וגזענות באמצעות מפגש בין קורבנות פוטנציאליים לשד עדתי בוטה ובלתי מתנצל בדמות עלי ג'י, בוראט או ערן מורד – מיצה את חייו. הרעיון הובהר, והעובדה שלאורך הסרט החדש מופיע מדי פעם כיתוב שמדגיש כי האנשים בסצנה "לא ידעו מראש", כלומר שלא מדובר בשחקנים או ניצבים – היא ההוכחה שגם ברון-כהן חושש שזה לא עובד חזק ונוקב מספיק כשלעצמו.
סשה ברון כהן ומורגנה רובינסון מתוך פרימיירת "עלי ג'י: אני מי?"
(צילום: Kevin Winter/Getty Images)
לפחות, תגידו, אם זה היה מצחיק. כי לא מעט נספג ונסלח לקומדיה שלו בעבר רק לנוכח העובדה שזה באמת שיגר אתכם לרצפה. אלא ש'עלי ג'י' איננו בוראט, וגם בוראט של סרטי ההמשך איננו עלי ג'י של ראשית דרכו, ובקיצור, אתם עשויים לצחקק או לגחך, לא הרבה מעבר.
כך שברון-כהן הגיע למקום מעט פג תוקף; הוא משגר את הפיתיון הישן שלו – עלי ג'י – לעולם שבו פיתיונות חדשים ומשוכללים יותר, למשל ניית'ן פילדר, מבטיחים לכם שתוכלו לראות הכל ועובדים על חשיפת האפלה האנושית בדרכים מוזרות אחרות לגמרי.
החשש הוא שברון-כהן עוד עלול לגמור נישתי וכבוי כמו לואי סי-קיי; משהו שהקסים והצחיק אותך בעבר ובסוף הפך רק פושר ומקריפ. האיש עצמו, כנראה, מודע לסכנה, והודיע החודש כי לא יעשה סרטי גרילה מבוססי-דמויות נוספים. מצד שני, מה לנו ולברון-כהן כשחקן שגרתי מן המניין? מזה יש לנו מספיק. לא; משימתו הדחופה הנוכחית היא להמציא את עצמו מחדש כקומיקאי פורץ דרך, רק בדרך אחרת. יאגשמאש.
