אם ב-7 באוקטובר משפחת אלמוג גולדשטיין מכפר עזה הופקרה בפעם הראשונה, עכשיו הגיעה ההפקרה השנייה, או לכל הפחות הנטישה השנייה. זה שנתיים וחצי חיים חן ושלושת ילדיה, אגם, גל וטל, שחזרו אחרי 51 יום של שבי בעזה, בקרווילה בקיבוץ שפיים. לאחרונה הם קיבלו הודעה שבקיץ יסולקו הקרוונים הזמניים, והם מוזמנים לחזור לביתם בכפר עזה הנבנית מחדש. אך מה עושים כשאתה לא רוצה ולא יכול לחזור לאתר ההרס של חייך, שבו נרצחו שתי צלעות כל כך אהובות במשפחה ‑ האב, נדב בן ה-48, והבת הבכורה בת ה-20.5, ים. לשבילים שבהם ים הלכה צוחקת עם חברות, לשדות שבהם נדב רץ.
בדרך לא דרך, התחלת לשקם את הגוף והנפש שלך ושל ילדייך, התחלת לשזור חוטים דקים של שגרה ותקווה במקום החדש, שיש להזכיר, הצניחה אותך אליו המדינה. ועכשיו, כמו בתיאטרון בובות, שוב מנסה להזיז אותך משם. תחילה תעברו לקיבוץ רוחמה, לאדמה נדל"נית זולה, וכשבניית ביתכם הישן-חדש תסתיים, לכפר עזה, בבקשה. ועכשיו חן, בכוחותיה המדולדלים, צריכה לנסות למצוא מישהו במשרדי הממשלה היוצאת שיטה אוזן ויקצה להם מקום בקיבוץ שפיים.
"כמו המעברים בעזה, ככה כשחזרנו, עברנו בתוך ישראל. חזרנו בנובמבר 23' לחודשיים וחצי במלון בתל-אביב, משם, חודשיים וחצי במלון שפיים, ואז לקרווילה, ופה גם התחלנו לבנות חיים. הילדים השתלבו חברתית. אחרי שלקח זמן, הם מרגישים שהם יכולים לצאת מהבית ולרכוב באופניים בשבילי הקיבוץ בבטחה. הם מטופלים ומלווים בבית ספר פה. סוף-סוף האונייה התחילה להתייצב. זה לא עניין של מה בכך, 'יאללה תעברו'. ביולי 2027 המדינה תיקח מפה את הקרווילות, בלי שאף אחד שאל אותי איפה את רוצה לגור, איפה את רוצה להשתקם. אף אחד לא רואה את החשיבות בלתת לילדים שלי יציבות. אף אחד לא אומר 'לא רוצה ליצור לכם טלטלה נוספת. אני אדאג לזה'".
מה אומרים לך בקיבוץ שקיבל כל כך יפה את בני כפר עזה? אין להם פתרון?
"הם מפנים אותי למשרדי הממשלה. אני מכירה מישהו בממשלה? מישהו הגיע אלינו? המדינה צריכה להקצות לנו קרקע למגורים שלא על חשבון הבנים הממשיכים. יש תור שמחכה לקרקע לבנות עליה. חבר הכנסת חילי טרופר ניסה לעזור לי, אבל זה לא הצליח. אנחנו תפוח אדמה לוהט שמעבירים מאחד לשני. המדינה אמרה שתפשיר קרקעות למען המפונים, אבל לא בשפיים. זו קרקע מאוד יקרה. אני לא מרגישה שאנחנו מעניינים מישהו. מישהו מבין מה זה היה לחגוג את ראש השנה האחרון, לשבת בשולחן בלי נדב וים? גם למצוא דירה בשכירות בשפיים זה לא עניין של מה בכך. יש ביקוש. שמישהו לפחות ייתן לי אופק של שש שנים, עד שהקטן שלי, טל, כמעט בן 12, יסיים ללמוד. במקום להתעסק בשיקום ובבנייה שלנו, אני צריכה להתעסק עם זה".
יש תנופת בנייה בכפר עזה, הורסים ובונים מחדש כעת את הבתים שנשרפו ונהרסו ביום הארור. כמה חוזרים?
"הגרעין המרכזי של כפר עזה הגיע אחרי האסון לבית הארחה שפיים ומשם לאתר קרווילות ברוחמה. בקיץ הם יחזרו לכפר עזה. כבר במעבר ההוא קיבלתי החלטה שאין טעם שאעבור לרוחמה, כי אני לא חוזרת לכפר עזה. יש עוד שהודיעו שלא יחזרו. הם שכרו או קנו בית והתנתקו מהקהילה. ההורים של נדב ואחותו חוזרים. ההורים שלי לא יחזרו. היינו משפחה שלא מתפנה מהעוטף בעיתות מתח. הרגשתי שגם תחת איום, הבית הוא העוגן, שם אני נושמת. החזקתי קו 20 שנה, אבל זהו".
מה את עושה עם הבית שלכם בכפר עזה? רק ארבע שנים לפני 7 באוקטובר בניתם את בית חלומותיכם.
"בשלב הראשון, הוא יוצע להשכרה. מי שאחראית לשיפוץ אצלנו זו המעצבת שלקחנו אז. הפעם שיחררתי לה, שתעשה הכל לבד. אני לא מסוגלת להיכנס לזה. כרגע, כפר עזה היא אתר בנייה. היא תהיה מאוד יפה. השאלה אם היא תהיה בטוחה. השובים אמרו לי 'אנחנו נגיע שוב'. עניתי להם, בפעם הבאה תדפקו בדלת ונפתח. לא צריך לשים פצצה. הגעתי לקיבוץ הרבה פעמים, וכאב לי בכל פעם. אני כבר לא מרגישה שם בית. זה החיים שלא יחזרו לעולם, זו התחושה הקשה של מה שעשו לנו. זה מכה בי כל פעם. השאלה שלא קיבלה עד היום תשובה 'איך המחבלים הגיעו למגע איתנו ולא נבלמו?' זה לא שההחלטה פשוטה לי, נדב היה בן המקום, אבל אני צריכה לטפל במשפחה שלי".
מה הילדים רוצים?
"להישאר בשפיים. גל בן 14 וחצי ואומר שאם לא פה, אז בכפר עזה. גם הוא וגם טל שומרים על קשר עם החברים מפעם. באזכרה האחרונה, בסוכות, גל הסתובב בקיבוץ עם חברים, הלך לראות איך משפצים, אסף תרמילים של כדורים, גם מהבית שלנו. הוא לא נכנס לבית העלמין. טל בחר לנסוע למחנה של ארגון האלמנות והיתומים. לשניהם יהיו הרבה שנים להתמודד עם בית העלמין".
למרות שהבנת שלא תחזרו, העברתם את הקברים של נדב וים לכפר עזה.
"היה ברור לי שאני מכבדת את ההורים של נדב, שפוקדים את הקברים כל שבוע".
× × ×
בימים אלה יוצא ספרה של חן (52), "פתאום כל כך לבד" (הוצאת "ידיעות ספרים"). על הכריכה האחורית התמונה האחרונה שצילמה ים, לפני שנורתה: דלת הבית שנבקעה מהפיצוץ נוטה על צידה, ומעבר לה מציץ הנוף הירוק של הקיבוץ. אימה בגן עדן. ולמרות הוויז'ואל המצמית, היא מקדישה חלק נכבד לחיים היפים שהם חיו כמשפחה מאושרת, צחקנית, לפני 7 באוקטובר. היא ואגם, בתה המרשימה, היום חיילת בצה"ל, סיפרו על הזוועה של שבת בבוקר, הרצח של נדב וים מול עיניהם, ועל החטיפה והשהות בעזה. אבל מגיע למשפחה, למתיה, שנספר מי הם היו לפני. הם לא רק מה שעשו להם.
עטיפת הספר
חן ונדב היו היי סקול סוויט-הארטס קלאסיים. היא נולדה וגדלה בקיבוץ גבים, אך הכירה את נדב כבר בכיתה א' בבית הספר האזורי שער הנגב. בגיל 15 הם הפכו לזוג, ביוזמתה. "היינו ידידים ואמרתי לנדב: 'שואלים אם אנחנו חברים, מה לענות?' הוא הסכים שנהפוך לזוג. אמנם כל חופש גדול נפרדנו, אחרי שיחת יחסינו לאן, אבל היינו חוזרים. זו הייתה אהבה שהלכה והתפתחה".
בצבא שירתה כמדריכת אימון גופני ונדב התגייס כמדריך כושר גופני לסיירת מטכ"ל. הם עברו לגור יחד בכפר עזה אחרי שסיימה לימודי עבודה סוציאלית. נדב, שלמד כלכלה, היה סמנכ"ל פיתוח עסקי וחדשנות במפעל הקיבוץ, "כפרית", המייצר חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק. אחרי לידת בן הזקונים, טל, חן בחרה לעזוב את העבודה כעובדת סוציאלית ולהתרכז במשפחה. "זה היה בית שהוא חלום. כל לידה העמיקה את הקשר בין נדב לביני. הייתי האחת שלו. המבטים שהוא היה מסתכל עליי, הוא חיזר אחריי. גם אני מאוד אהבתי אותו, התרגשתי ממנו והערצתי אותו. הוא היה חכם, אוטודידקט, מזמין ספרים ולומד, אבל נשאר צנוע. הוא היה אומר: 'כמה שאני לא יודע'".
“בית שהוא חלום". משפחת אלמוג גולדשטיין, מימין: ים, טל, חן, נדב, גל ואגם
(מתוך פייסבוק)
כמו הרבה משפחות בעוטף, הייתם "חמולה".
"אחרי שעברתי לכפר עזה, גם ההורים שלי הצטרפו. הילדים שלי גדלו עם ארבעת הילדים של אחותו של נדב כאחים, וגם ההורים שלי ושל נדב היו סביבנו. הרגשנו את הכוח של המשפחה. זה היה כיף. אגב, כולם ניצלו. רק אנחנו לא".
אמרו תמיד שהחיים בעוטף הם 95 אחוז גן עדן וחמישה אחוז גיהינום.
“בצוק איתן נדב אמר שבית לא עוזבים. הייתי אז בהיריון עם טל והאחות של הקיבוץ, שנרצחה ב-7 באוקטובר, שאלה איך אני נשארת בקיבוץ במצבי. גם ההורים שלי ניסו לשכנע. בימים של הסלמה מאוד התבאסתי שאני גרה בעוטף, אבל רק לחשוב על לעבור, היה גורם לי להיות חולה. החברים בקיבוץ גרו שבועות בפנימייה בעפולה, ישנו על מיטות ברזל. בבית הרגשתי הכי בריאה, הכי נורמלית".
לא חששת לילדים? היו לכם רק 15 שניות להגיע לממ”ד כשנשמעה אזעקת צבע אדום.
"הבנים ידעו לבלות שעות בממ"ד. הם היו מאוד יצירתיים. נדב הזמין להם סל שמתלבש על הארון והם שיחקו שם כדורסל. אבל החוסן הלך והתערער במהלך השנים. זה החליש אותנו. כל הזמן שאלנו איך הם יפתיעו אותנו בפעם הבאה, אבל לא היה בראש שום תסריט של חדירת מחבלים. אפילו לא של חדירת מחבל בודד. החשש היה מפני טילים".
תיארת בספר איך היית שותה קפה ורואה מהחלון הגדול במטבח נוף יפהפה של שדרת עצים, אך מעבר לה, עזה. בדיעבד, זו לא מציאות נורמלית.
"הנוף הזה הרחיב לי את הלב, למרות ששתלו את העצים כדי לטשטש את הראייה של שכנינו. היום אנחנו יודעים שהם התבוננו בנו עם משקפות ואספו מודיעין. כשאנחנו בנינו את הבית קרוב לגדר, הייתה לי חברה שפחדה ובנתה בעומק הקיבוץ. בשבת ההיא היו שכונות בודדות שלא הגיעו אליהן. הם רצחו גם בתוך הקיבוץ, אבל לחטוף הם חטפו רק מהשכונות שצמודות לגדר".
ספרי משהו על ים.
"ים הייתה תוססת, מוגזת. נשמה חמה, מאוד מחבקת ומנשקת. היא הייתה מ"כית בבה"ד 7 ואותרה לקצונה, אבל ויתרה. החבר שלה כבר השתחרר והיא חיכתה להשתחרר, לעבוד בגני הילדים בקיבוץ ולטוס איתו. החדר שלה בדור צעיר כבר חיכה לה".
שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר, נדב נפצע באורח קשה כשרכב על אופני שטח, כחלק מהאימונים האינטנסיביים לאיש הברזל. "העיסוק שלו בספורט הלך והחמיר במשך השנים", היא אומרת בחיוך. "בשנתיים וחצי האחרונות לחייו, לא היה לו יום בלי אימון. גם כשטס לחו"ל במסגרת העבודה הוא היה מתאמן. הוא התחרה בחצי איש הברזל, שזה 90 קילומטר רכיבה על אופניים, 21 קילומטר ריצה ו-1.8 קילומטר שחייה. בתחרות העולמית ביוטה הוא הגיע לתוצאה של פחות מחמש שעות".
זו צפרדע שהיית צריכה לבלוע?
"כשהילדים היו קטנים, הייתי מגיעה עם העגלול אחר הצהריים למשרד שלו, בתקווה שנחזור ביחד הביתה. זה אף פעם לא קרה. אבל הערצתי את המשמעת המטורפת שלו, את האתגר הפסיכי שהציב לעצמו. אני לא מכירה בן אדם שעבד כמו שהוא עבד, התאמן כמו שהוא התאמן ועדיין היה משמעותי בבית. היינו ממש שותפים".
ואז הגיעה תאונת הדרכים. מניחה שחשבת שזה הדבר הכי קשה שיכול לקרות לכם.
"משאית פגעה בנדב ב-21 ביולי ליד צומת בית הגדי. הוא היה פצוע מורכב ושהה בטיפול נמרץ תשעה ימים, עבר ניתוח לקיבוע עמוד השדרה, והיו לו שברים באגן ובצלעות. רק שבוע לפני 7 באוקטובר הוא חזר ללכת בלי תמיכה. הוא כבר דיבר על האיירון-מן באוסטרליה ב-2024. לא ידענו שקיבלנו אותו במתנה רק לעוד חודשיים. בבוקר 7 באוקטובר הוא צעד לאט לממ"ד, כשאני מפצירה בו למהר, והיה האחרון שנכנס".
ביולי ייקחו את הקרווילות משפיים, בלי ששאלו אותי איפה את רוצה לגור, איפה את רוצה להשתקם. מפנים אותי למשרדי הממשלה. אני מכירה מישהו בממשלה? מישהו הגיע אלינו? אנחנו תפוח אדמה לוהט שמעבירים מאחד לשני. אני לא מרגישה שאנחנו מעניינים מישהו"
× × ×
ב-6 באוקטובר בילו ערב משפחתי בארוחת חג אצל נעמה, אחותו של נדב. משם המשיכו לחברים בניר עם. "חזרנו לקראת 12. אני אוהבת לישון עם חלונות פתוחים, שייכנס אוויר. שכבתי במיטה, ראיתי את השמיים והירח דרך החלון, לצד אהובי. הודיתי על הטוב שיש לי, משפחה שלמה ומלאה".
ואז קמים לאזעקות. הלכתם מיד לממ"ד?
"הבנו שקורה משהו מאוד גדול, והתייחסנו ברצינות. ועדיין, כולנו השארנו פלאפונים ליד המיטה, כי עוד כמה דקות נחזור לחדרים. רק ים, שהממ"ד היה החדר שלה, הייתה עם פלאפון כל השעות ושימשה כאשת הקשר שלנו. הפעם הראשונה שהרגשנו פחד מוות הייתה ב-6:40, כשים מודיעה לנו שצריך להגיף את התריסים, דבר שמעולם לא קרה עד אז. אני סוגרת את התריסים במטבח, ורואה דמויות לבושות ירוק נעות לכיוון הבית של קוץ (משפחת קוץ נרצחה כולה, ההורים ושלושת הילדים). חזרתי לממ"ד והודעתי שהצבא פה. אלו היו הנוח'בות. כשביקשו לנעול את ידית דלת הממ"ד, ניסינו לאלתר עם כבל מחליק שיער. זה לא הצליח. היה שלב שנדב נכנס להתחבא מתחת למיטה עם הבנים, והיא נשברה. אנחנו בשוק, איך האירוע לא נסגר?"
מתי מגיעים אליכם?
"ב-6:50 בום נוראי בתוך הבית ואז שקט. בחוץ, ירי קל שלא פוסק. פתחנו את דלת הממ"ד בזהירות וזו התמונה שים צילמה. בהתחלה עוד חשבתי שזו פגיעה של רסיסי טיל מיורט, אבל הבנו שיש כבר טנדרים של מחבלים באופקים ושדרות. ואז ים שולחת בקבוצות שהם אצלנו בבית. היא לא מפסיקה להתחנן לעזרה. חבר קיבוץ, מפקד עוצבה, ענה לה שמנסים להגיע אלינו. אני רוצה שיזכרו את הילדה שלי, שנלחמה כמו חיה. היא הייתה חיילת, וכמו שמלמדים אותם, היא לא עצרה, היא עשתה מה שהיא יכולה.
"רק ארבע שעות אחרי הם נכנסים לבית דרך הדלת הפרוצה, צועקים 'אל-יהוד, אל-יהוד'. אמרתי לעצמי 'זהו, הם טובחים בנו. ככה נראה המוות'. את גל וטל החבאנו בנישה שבין הקיר לארון הבגדים. ים, אגם ואני מסוככות עליהם, ושמתי עלינו דובי גדול בתקווה שירכך את עוצמת הירי. כשאמרתי לנדב 'איזה חוסר אונים, אין לך אפילו נשק', הוא לקח קרש דק שהתנתק מהמיטה ונעמד מול דלת הממ"ד. הייתי עם הגב אליו, ככה שאני לא יודעת אם הוא הספיק לתת מכה. כשאני מסתובבת, נדב כבר ירוי על הרצפה, שוכב בשקט. ואז שני מחבלים מגיעים בצרחות, היינו עם פיג'מות ויחפים, הם פותחים את הארון שנתלבש, שמנו על עצמו משהו והוצאנו בשיירה".
ואז יורים בים.
"במשקוף, ים קורסת ומתעלפת. אחרי שעות שניהלה את האירוע, היא לא עמדה בזה. אגם ואני השכבנו אותה, ליטפנו אותה, ניסינו להעיר. היא התחילה להגיב, ואמרתי לעצמי שאצא החוצה לבנים רגע, לראות מה איתם. הם עמדו בכניסה ונעלו נעליים. מחבל הרים את אגם מהשיער והוציא אותה אלינו. חזרתי למקלחת לראות מה עם ים, וראיתי שהיא ירויה בפנים. ברחתי החוצה המומה, בבהלה. בחוץ, הפסטורליות הירוקה של כפר עזה. אני מחפשת כוח שיסמן לנו מהשיחים, ים הרי אמרה שהצבא מגיע, אבל אין אף אחד".
את מתארת בספר את פצעי הירי של ים, את המבט על פניה. את לא חוסכת את זה מעצמך ומהקוראים.
"זה המראה הקשה של חיי, ואני בכוונה מתארת אותו, שהקוראים ינסו להיות שם, ברגע הנורא מכל שחוויתי. כל יום, כשירד הערב על עזה, הכרחתי את עצמי לחזור לתמונה של ים ירויה, כמו הלקאה עצמית. מה היה קורה אם הייתי מתכופפת אליה, האם היו יורים גם בי? במשך הזמן זה היטשטש ויכולתי להתחיל להיזכר בה גם שמחה ומחייכת".
אני מאוד רוצה אהבה וזוגיות. הייתי 34 שנים עם בעלי ומשהו התעורר אצלי, משהו שחזר להרגיש. אני גם מרגישה בשיאי. מרימה משקולות, רצה, עושה טיפולים לגוף ולנפש. אני מחפשת את האחד שיעריך את זה, אבל לא מתחילים איתי. איפה יתחילו איתי? בהרצאה? בכביש?"
× × ×
בזמן ששארית הפליטה ממשפחת אלמוג גולדשטיין בחוץ, הם רואים מחבלים באופוריה. "אחד ירד בשביל עם חתך ברגל, לקח דגל ישראל וקשר על החתך. המחבלים ישבו מתחת לפרגולה, היה להם את כל הזמן בעולם. הם יצאו עם הניידים שלנו ומפתחות האוטו שלי ונסענו, מחבל על ההגה, לידו מחבל נוסף מבסוט על החיים. ארבעתנו מאחורה, המומים, מושפלים, מוכים. הם מצלמים אותנו ככה, בראש מורד. טל בכה קצת והפסיק, ובקלות בלתי נתפסת, האוטו יצא מהחניה".
בספר חן מתארת איך בתוך שבע דקות, באין מפריע, הם הגיעו לעזה. "הגדר הייתה פרוצה לחלוטין, המחבלים עצרו להעמיס הררי גופות, והמשיכו בנסיעה. נסענו בשדות שכשנדב היה מרחיק בריצה, הצבא היה מוקפץ ואומר לו שיסתובב. איפה הצבא הזה עכשיו?"
ב-51 ימים של שבי, שבעה שבועות, עברו חן וילדיה בין דירות מסתור, מסגד ומנהרה. כשחזרה, היה חשוב לה לספר לבכירים בצבא על הסכנה שארבה להם לא רק מהמחבלים ומההמון העזתי, אלא גם מהתקיפות של צה"ל. "חווינו את זה כמו בגידה. אני לא יכולה להבין וגם לא להסביר לילד שראה את אבא שלוי ירוי על הרצפה ב-7 באוקטובר, למה הוא צריך להתמודד עם בומים שנכנסים לתוך הלב והנשמה. זה לחיות בחוסר מוגנות מתמשכת".
את אומרת פה משהו קשה מאוד, שהרגשתם שהלחימה היא נגדכם ולא בעדכם.
"היה יום ששהינו בסופרמרקט והוא חטף הדף נורא, וכל האבנים עפו עלינו. מעלים אותנו לדירה מעל, ואנחנו רואים כדור אש מגיע במהירות עצומה לעברנו. גם הדירה חוטפת הדף, משקופים עפים, זכוכיות מתנפצות. אמצע הלילה, משפחה עם ילדים יוצאת לרחוב. מוליכים אותנו חשופים לתקיפה של צה"ל ולהמון העזתי. פתאום יש ירי והחוליה מצמידה אותנו לקיר. המחבלים מגינים עלינו מאש כוחותינו. זה אבסורד".
כשחזרתן, אגם ואת דיברתן בכל מקום על התצפיתניות שנשארו מאחור.
"הן סיפרו על הזוועות שעברו בבסיס נחל עוז, איך היו עדות לטבח ולווידוא ההריגה. פגשנו נשים צעירות שעושות הכל בשביל לשרוד. חובשות את עצמן, ואומרות שהחבישה הבאה תהיה בישראל. חלקן עברו תקיפות אכזריות. יצאנו מעזה בשליחות גדולה להעביר את האינפורמציה לכל מי שיכול להביא לשחרור הבנות".
ואז מגיע יום השחרור.
"ועוד פעם אנחנו חווים פחד מוות. אתה עובר לצלב האדום דרך המון עזתי. העברה מכוערת ומשפילה ומפחידה", היא נאנחת בכבדות. "אגם אומרת לי, לא מתנו עד היום, נמות היום. ההתרגשות גם הייתה מהולה בהרבה מאוד עצב, כי נדב וים לא חיכו לנו בישראל".
מישהו מהקודקודים שפגשתם לקח אחריות? התנצל?
"הוזמנתי לפאנל שנכחו בו פורום מטכ"ל, אף אחד מהאלופים שניגש אליי לא היה מסוגל לומר סליחה, אני מצטער. אולי כי זה היה מייצר כותרת. אגב, הרמטכ"ל ניגש ללחוץ לי את היד ואמר שהוא מאוד רוצה שאחזור לכפר עזה. שאלתי אם האיום הוסר. הוא ענה לי 'שאלת שאלה, ואני חייב לך תשובה'. אין תשובה".
מכעיס. עצוב.
"כשחזרנו, ביקשנו להיפגש עם מפקד טייסת קרב. רציתי שיסתכלו לי בעיניים ויסבירו איך מטילים פצצות מהאוויר כשיש כל כך הרבה חטופים בעזה. המפקד ענה 'נלחמתי בשבילכם, לא הרגשתם את זה?' הוא אמר לנו שאם הוא לא היה באוויר, זה כאילו הוא חוטא לנו. עניתי לו 'גמרת עלינו, פירקת אותנו'. מכעיס אותי שאומרים שהלחץ הצבאי זה מה ששיחרר אותנו. היינו שם שבועות ולא ראינו שהלחץ הצבאי מכופף את רוחם".
כשכל החטופים חזרו ויכולת להתפנות סוף-סוף לשיקום אמיתי, איך זה נראה?
"יש מורכבות. לא חזרנו למשפחה מלאה, לא חזרנו לקהילה שלנו או לבית שלנו. חזרנו לכאב עצום ולחוסר. הייתי צריכה להתחיל לארגן את החיים מחדש. את מרגישה שניצלת מ-7 באוקטובר ומהשבי, שהגוף והנפש מתחילים לאט-לאט להתחזק, כאילו הכל בסדר, אבל שום דבר לא בסדר. האובדן כל כך גדול. אין ריפוי מדבר כזה. זה לחיות בתנודות מאוד חדות. זה לעבור מהשכול והכאב והבור והסוף המוחלט והשקט שנדב וים השאירו, לחיים שאת מנסה לבנות שיהיו מלאים ושמחים. המעברים האלה שקורים יום-יום זו התעללות בנפש".
“אין ריפוי מדבר כזה". אגם בבית העלמין בכפר עזה, ליד קברי אביה ואחותה
(זיו קורן, Ziv Koren)
הילדים מדברים על מה שעבר עליהם?
"אני נעזרת בהדרכת הורים עכשיו. אני מרגישה שאנחנו לא מדברים בבית על נדב וים, ורוצה ליצור שיח פתוח. כל כך שמחתי שכשהזמינו אותי לבית ספר, כי גל קצת התפרע, הוא אמר, 'אמא, את ליצנית, אני רוצה שאבא יבוא'.
"יש עדיין רגישות של כולנו. רגישות לקולות עזים שבאים במפתיע, במתקפות האיראניות נכנסנו לממ"ד עם משאבים מדולדלים. בסוף הקיץ אגם לא השיגה אותי שעה ו-40 דקות, זו הייתה אי-הבנה,אבל היא כבר הגישה תלונה במשטרה על היעדרות שלי. הבנתי כמה הכל יכול להתלקח ברגע. אגם שמה על הנייד שלי עכשיו אפליקציה שמדווחת איפה אני. כמו הורה ששם אפליקציה על הילד".
איך נראה היום-יום שלך?
"אני כל הזמן צריכה לשלוט על הכל, לקבל החלטות, פגישות בבית הספר של הילדים, הרצאות. בימי זיכרון, אני מאוד מבוקשת", היא מחייכת, הומור זה כלי שהיא שולפת מדי פעם בשיחה. "זה ממלא לי את הימים, וזו הדרך שלי להנציח את נדב וים, אבל זה גם סוחט אותי רגשית. אני מחפשת איפה אני יכולה לשים את עצמי ולנשום. אני מטופלת אצל פסיכולוגית כבר שנתיים וחצי, עושה כל מיני טיפולים במגע, רפלקסולוגיה".
ואהבה חדשה, זה כבר דבר שבא בחשבון?
"אני מאוד רוצה אהבה וזוגיות. הייתי 34 שנים עם בעלי ומשהו התעורר אצלי, משהו שחזר להרגיש. אני רוצה להיות בזוגיות טובה. הפסיכולוגית שלי אומרת שאני מביאה משהו מאוד טוב לקשר. כמה שאני מוקפת, אני לבד. אני מרגישה בשיאי. מרימה משקולות, רצה, עושה טיפולים לגוף ולנפש. אני מחפשת את האחד שיעריך את כל העבודה המאומצת הזו".
מתחילים איתך?
"לא מתחילים איתי. איפה יתחילו איתי? בהרצאה? בכביש? לפעמים אני הולכת למסיבות טראנס, בקטנה, משהו שלא עשיתי קודם. גם שם זה לא קורה".
לא מכירים לך?
"היו ניסיונות דלים, וזה רק הראה לי כמה טוב היה עם נדב. יש אנשים שהסיפור שלי מרתיע אותם והם עושים צעד אחורה. היה מישהו שאמר לי שהוא לא רוצה להיות הראשון אחרי נדב. אבל נדב לא חי. אני צריכה מישהו עם בשלות רגשית, שיודע להתקרב, להעז. אני לא מאבדת את התקווה לאהבה".
