ההתכתבות // וירג'יניה אוונס } תרגום: שרון פרמינגר } ידיעות ספרים } 295 עמ'
סיביל, אמריקאית בשנות ה-70 שלה, עורכת דין שעבדה בעבר עם שופט, מסתגרת בביתה ומקיימת קשר עם העולם דרך כתיבת מכתבים בעט על נייר (פרט לכמה מכתבים בודדים דיגיטליים, שנכפים עליה). היא מתכתבת עם בני משפחה, חברות ומכרים ודמויות נוספות, במנעד שנע מתכתובת בין-יבשתית ועד השכן ממול. זו תמציתו של 'ההתכתבות', ספר הביכורים של וירגי'יניה אוונס, שזכה השנה בפרס ספרות הנשים הבריטי, תורגם לשפות רבות ונמצא בתהליכי עיבוד לסרט בכיכובה של ג'יין פונדה.
הספר הוא רומן מכתבים רב-קולי. אין בו עלילה במובן המקובל, אבל באמצעות המסופר במכתבים נפרס מעין פאזל של עלילת חיים ומערכות יחסים. מהמכתבים אנו למדים שסיביל הייתה ילדה מאומצת, שיש לה אח לא ביולוגי, מאומץ אף הוא, פליקס, שחי עם בן זוג בצרפת. שהייתה נשואה לדאן, ונולדו להם שלושה ילדים, ברוס ופיונה, וגילברט שמת בילדותו בתאונת טביעה שלאחריה סיביל ודאן התגרשו. בערוב ימיה לסיביל יש שני מחזרים המתחרים על ליבה. הקול המוביל את הסיפור הוא כמובן קולה של סיביל, המוענת והנמענת המרכזית של המכתבים, אבל גם רבות מן הדמויות האחרות מקבלות נפח.
הרומן מנווט בין הקולות השונים באופן מעורר התפעלות. הוא איננו בנוי במתכונת עוקבת של מכתב ומכתב-תשובה מיד אחריו, אלא בדילוגים בין הקולות השונים. אף שהכניסה אל הרומן מעט איטית בהתחלה, הוא בונה די מהר מתח שהולך ומצטבר, ומפתח באופן מקסימלי את האפשרויות הגלומות בסוגה – ובעיקר, בניית עולם סיפורי מלא ומרשים מתוך קטעי מידע מבוזרים. אבל לנקודות הזכות הללו יש גם מחיר: הצורך של אוונס ליצור מתח ותנועה בסוגת רומן המכתבים — שהיא מטבעה יותר סטטית, ושבה הדיאלוג בין שני נמענים אינו מיידי וישיר אלא מושהה עד למכתב הבא — מביא עימו גם עומס סיפורֵי קיצון. להיותה של סיביל בת מאומצת ולאובדן בנה בטביעה מיתוספים גם גילוי אחותה הביולוגית, וכן סודות מן העבר, רגשות אשמה אישיים-משפחתיים ומקצועיים ועוד. כלומר, העולם הסיפורי המלא הוא גם מלא מדי, מעֵבר להסתברות ולכוח ההכלה של סיפור חיים אחד (אם כי פה ושם בעולם הממשי יש גם סיפורי חיים דחוסים כאלה).
בנוסף לעומס סיפורי הקיצון, מְשַני החיים מטבעם, הרומן מקפיד להביא את המתחים הגלומים בהם לידי פתרון ואינו משאיר כמעט קצוות פתוחים: סיביל המסתגרת בביתה, ההולכת ומתעוורת, בוחרת להיענות לאחד ממחזריה, תיאודור, השכן ממול, ונוסעת עימו לסקוטלנד, להתארח בבית אחותה הביולוגית שמעולם לא פגשה, ומרגישה שם בבית. סמוך לפטירתו של בעלה לשעבר, סיביל ודאן מתכתבים ומתוודים על אהבתם החד-פעמית ועל הטרגדיה שקרעה את נישואיהם. בנו של אסיר-לשעבר, שבמשך שנים כתב לסיביל מכתבים אנונימיים מאיימים, עקב הרשעה שגויה של אביו, מקבל את חרטתה. הקצוות נסגרים לטובה גם ביחסיה הבעייתיים של סיביל עם בתה פיונה, וכן ביחסיה של סיביל עם חברתה הקרובה, רוזלי, שמאחורי גבה שימשה לפיונה אם חלופית בצומתי חיים משמעותיים.
כמו עומס סיפורי הקיצון, גם ההקפדה לסגור את רובם ככולם בפיוס ובהרמוניה נראית לי כאן סימן של חולשה או של חוסר בשלות מסוים; ואולי אף רצון להחניף לקוראת ולהשאיר בה, בתום הקריאה, "טעם טוב" למרות סיפורי החיים המאתגרים. לחנופה המסוימת הזאת אפשר להוסיף גם את ה"ההתכתבויות ההדדיות", המומצאות והדלות, בין סיביל לג'ואן דידיון ולאן פאצ'ט ולסופרים נוספים, אם כי זו תופעה די מינורית ברומן.
על אף חולשות אלה, זה רומן ביכורים נאה ומלא חמלה, ויש בו הצדעה לתרבות הכתיבה והספרים המודפסים בעידן הדיגיטלי. השאלה "מה את קוראת?" ושיחות קצרות על קריאה מופיעות לעיתים קרובות בהתכתבויות הגודשות את הרומן. וזה לא עניין של מה בכך. •
