האיקבוג // ג'יי. קיי. רולינג } תרגום: אמיר צוקרמן } ספרי עליית הגג } 360 עמ'
לפנינו ספרה הראשון לילדים של ג'יי. קיי. רולינג מאז סדרת הארי פוטר. נחזור שנית: ספרה, הראשון, לילדים, של ג'יי. קיי. רולינג מאז הארי פוטר! הספר ההוא שנמכר כמו התנ"ך! בין הפוטר האחרון לבין 'האיקבוג', רולינג זנחה את קהל הנוער הצעיר וכתבה בעיקר מותחנים תחת השם הבדוי רוברט גלבריית ובשאר הזמן רבה עם אנשים בטוויטר. 'האיקבוג' יצא במקור ובהמשכים בזמן הקורונה, כחלק מפועלה של רולינג למען הילדים היושבים בסגר בביתם, והגרסה המאוירת שלפנינו יצאה במקור ב-2025. התרגום של אמיר צוקרמן קולח, אם כי חלק מהבחירות בתרגום או אי-תרגום של השמות הרבים מדלדלות חלק ממשמעויותיהם (כאן המקום לתהות מדוע אין משלבים הערות תרגום בספרים לילדים גדולים, שיכולים רק להרוויח מהן).
קורנוקופיה היא ארץ נהדרת, שהכל בה הכי טעים ונחמד. שולט בה מלך דביל, גנדרן ובלונדיני בשם פרד – גלגול של המלך מ'בגדי המלך החדשים' או אולי של מנהיג מודרני כלשהו בעל בלורית זהובה וחיבה לחפצים נוצצים. בקריית השירות של הארמון, שנקראת "העיר שבתוך העיר", גרים שני ילדים: דייזי, בתו של הנגר, וברט, בנה של האופה – חברים טובים שדרכיהם ייפרדו ואז יצטלבו שוב. בקורנוקופיה נהוג לומר לילדים "אם לא תתנהג יפה, האיקבוג יאכל אותך" – האיקבוג הוא מעין טרופותי או ביגפוט, יצור דמיוני שאיש לא ראה מעולם ולכן ניתן לטפול עליו כל דבר: שהוא דמוי דרקון או זאב, שהוא שואג או לוחש, שאי-אפשר להרוג אותו.
אך מה קורה כשהאיום הדמיוני של האיקבוג הופך לכלי שרת בידיה של השררה? יום אחד מגיע אל המלך איש זקן אחד שמתלונן שהאיקבוג אכל לו את הכלב. המלך, בביטחונו שהאיקבוג לא היה ולא נברא, מוציא שיירה מפוארת אל הביצות שבצפון לחפש אחר המפלצת, שם קורית תאונה צבאית מחרידה, שכדי לטייח אותה, הופך יועצו המרושע של המלך את אגדת האיקבוג למציאות. על התושבים מוטל מס האיקבוג, מס ביטחון שתפקידו, לכאורה, לחזק את הצבא מפני האיום הביטחוני, והם הופכים עניים ורעבים. כל אזרח שמטיל ספק בקיומו של האיקבוג או במידת מסוכנותו מואשם בבגידה, והפחד גורם ליותר ויותר אנשים לשתף פעולה עם השלטון, או פשוט להוריד ראש ולחרוק שיניים, מה שמאפשר להידרדרות הממלכה להמשיך באין מפריע.
כמו שניתן להבין מהתקציר הקטן הזה, 'האיקבוג' הוא אגדה, מהסוג שמתחיל ב"היה היה פעם, בארץ רחוקה...", אבל לקהל המבוגרים, לכל הפחות, הוא נקרא כמשל או סאטירה על התממשותן של דיקטטורות: על ניצול של כוח, על הקלות שבה המון יכול להיות מוסת ועל פריכותו של ההווה, כלומר על העובדה המצערת שגם אם בארץ שלכם יש בתי מאפה ברמה פריזאית ומעלה, זה לא מבטיח שהיא לא תהפוך לדיקטטורה.
הממלכה ניצלת לבסוף, בתנועת מלקחיים: בבירה — בזכות גרגרנותו של המלך ותושייתם של הורים אמיצים. בביצות — בזכות נחישותם של ילדים ובזכות האיקבוג עצמו. כן, ההפתעה הגדולה והמחוכמת של הספר היא שהאיקבוג לא נשאר "משל על שקרים בדיקטטורה", אלא שהוא אכן קיים והוא אכן ענק ומפחיד למראה, אבל טבעוני ורגיש ומלקט פטריות, ומסוכן רק אם מאיימים על חייו. העמודים שאנו עושים במחיצתו הם המוזרים והפיוטיים ביותר בספר.
כזכור, ההסתבכות הציבורית של רולינג הייתה סביב התבטאויותיה לגבי טראנסים. באופן מוזר, או שלא, האיקבוג מתגלה כבעל מיניות כפולה, ישות אל-זוויגית או מעין זכר יולד (מתוולד, בלשון הספר). כגרסה חמודה של ההידרה המיתולוגית, במותו הוא משאיר אחריו צאצאים. האחד, שלידתו ספוגה במלחמה ובפחד, יהיה אלים ומסוכן. התאום שלו, שנולד ברגע של חסד, יהיה שקט ורגוע ויכיל בתוכו את כל הידע האיקבוגי מאז ולעולם.
נהוג לומר שהסיפורים לילדים בימינו הם עדינים בהרבה מאגדות האחים גרים; שהם מייצרים עבור הילדים עולם נקי וחביב. זה נכון, אולי, ספרי הגיל הרך. מגיל הנעורים המוקדם, ילדי ההווה דווקא זוכים לרמות גבוהות של רצחניות ודרמה – כחלק מהניסיון של הספרות להתחרות במסכים, מההקצנה של הכל ומעליית סף הריגוש. אולי מתוך החיבור הזה להווה, ואולי בהשפעת סדרת המותחנים של רולינג/גלבריית, גם 'האיקבוג', על אף הטון התמים שלו, אינו חף מרגעים קשים ורצחניים. קריאתם עשויה להיות קשה יותר דווקא לקורא המבוגר, שיודע שאכן יכול להיות כך: שחייל צעיר יכול למות באשמת כוחותינו ודבר לא ייעשה; שאזרחים עלולים להיעצר לימים ארוכים באשמות של בגידה מדומיינת, ששקרים יכולים להירקם שנים במחשכים, שעוולות איומות יכולות לקרות בלי שאיש יפצה פה.
אחד הדברים היפים ב'האיקבוג', זה שהוא משדר שובע. רולינג כותבת אותו מתוך נינוחות, משאירה מאחור את החורבן הקדחתני שהותירה בספרות הנוער, שכמיהתה היסודית הפכה לסדרתיות חמדנית ומתנשפת. זה ספר אחד, עגול ושלם, ללא סימנים של המשך יבוא. השפה של 'האיקבוג' כמעט שקופה; רולינג מאמינה בסיפור ככלי יותר משהיא מאמינה בספרות כשפה. ניתן לראות ביובש הזה כוחניות ואולי גם דרדור של הספרות לפרגמטיות נלוזה, אבל אפשר גם לחשוב עליו כעל טוהר ויושרה. הרגעים היותר מלוחלחים בספר הם אלו שבהם רולינג משלבת את קולה של המספרת הפונה ישירות לקוראים — קצת בסגנון אריך קסטנר — זו שמעבירה לקוראים חדשות רעות במיוחד, לכאורה במקום לתאר אותן. הקול הזה מעט מיותר, ונראה שמטרתו לתרץ את הטון הפרוזאי הכללי של הספר.
כמו ב'הארי פוטר' רולינג עושה כאן את מה שהיא עושה הכי טוב: בוחשת מחדש אגדות ידועות, שברי מיתולוגיה וסיפורים קלאסיים לכלל יצירה חדשה בת זמננו, מותחת, קולחת, מצחיקה לפרקים ומרגשת לפרקים, שמצליחה לפסוע בשני הנתיבים בלי להתבלבל: להצביע על קיומם האמיתי של רוע ושל טמטום, ללא מורא או תקינות פוליטית מחד, ומאידך, להעמיד שתי גיבורות נשיות חזקות (דייזי, שהיא מעין לוסי מ'נרניה', ואמו של ברט שאופה את דרכה החוצה מהצינוק), ולטעון שחינוך, סובלנות והאמונה בטוב, יכולים להציל את עולמנו. בכך היא ממשיכה את דרכם של הומניסטים ספרותיים גדולים לפניה, כמו ק. ס. לואיס ורואלד דאל. אבל אין זו ספרות מופת, וכרגיל אצל רולינג, לא ברור אם זה בגלל שהיא לא רוצה, או בגלל שהיא לא יכולה. •
