אני לא חובב גדול של עגלות קפה על הדרכים, וחייב להגיד את זה בלי להתבייש: ברוב המקרים מדובר במלכודת לפראיירים. אני מנסה בכל הכוח לא לצאת פראייר, אבל לפעמים זה מרגיש שכל עגלה היא פשוט שכפול של הקודמת — קפה לא טעים ועוגות קטנות מאותה מאפייה תעשייתית. כמות הפעמים שעצרתי סתם בעוד עגלה מאכזבת היא גבוהה מדי.
כנהג מונית במשרה מלאה שבודק אוכל רחוב כל יום וכל היום, אף פעם לא באמת משעמם לי. הנהיגה עצמה היא תרפיה בשבילי, גם אם אני לא מאחל לשונאים שלי להיות נהגי מונית אפילו ליום אחד. על הדרכים יש שלטים, ולפעמים אני אפילו מאמין להם — אולי הפעם באמת יש מה לאכול? ככה בדיוק גיליתי את פינת האוכל של "אפרתוש".
נסעתי על כביש התענכים מזרחה. קצת לפני צומת יזרעאל, בצד ימין, מופיע היישוב החקלאי אביטל. לפני הכניסה יש שלט שמכווין פנימה, אל פינת האוכל והקפה של אפרת. עם סקרנות של שמן מקצועי עקבתי אחרי השילוט עמוק לתוך המושב. לרגע הלכתי לאיבוד בין הפניות וכמעט איבדתי אמון, אבל החלטתי לתת צ'אנס לשלט.
בסוף הגעתי וזיהיתי כמה שולחנות, עגלה עם מטבחון קטן, וחנות בגדי יד שנייה ממש צמודה. המקום מעוצב בטוב טעם, מתאים בול למי שחולף בדרך עם בת הזוג ומחפש עצירה מסודרת שהיא לא רק שווארמה או פלאפל — כריך מוקפד מול נוף פתוח שעושה טוב על הלב. לפעמים אני מנסה לאכול כמו בן אדם, ופה זה אפילו הצליח.
נכנסתי כדי להבין מי נגד מי, לשבוע ובלי לקרוע את הכיס. המנה הראשונה שהוצעה לי הייתה פוקאצ'ה טרייה ישר מהטאבון (30 שקל) עם תוספות מצוינות בצד: מטבוחה ביתית של אפרת, שיני שום קונפי ענקיות, וריבת בצל מאוזנת ולא מתוקה מדי שהייתי קונה הביתה בשמחה. בצד חיכו זיתים ענקיים שרוקח בן הזוג של אפרת — הם כל כך טעימים אבל כל כך חריפים, שמרוב פחד החלטתי לא לקנות צנצנת הביתה, אלא פשוט לחזור לשם בכל פעם בשביל זית אחד, להישרף, ולשתות כוס מים צמודה.
לעיקרית לקחתי כריך גבינת עיזים (44 שקל). מדובר במנה ענקית של לחם מחמצת אגוזים מרובע ומאסיבי, גבינת שמנת, פרוסות עבות של גבינת תום, סלק צלוי, חסה, טיפונת בלסמי ומלח גס לחידוד. חתכו לי אותו באלכסון וקיבלתי מנה שיכולה להשביע זוג בקלות או להחזיק נהג מונית משמרת שלמה. רק אל תשכחו לבקש שיחממו לכם אותו במקום.
• אפרתוש
מושב אביטל
הנזק: כריך גבינת עיזים ענק — 44 שקל
