הפרק השני של "עדיף שנישאר ביחד" אמור היה להיות מוקדש לבחירות. לא לתוצאות שלהן, אלא לעצם קיומן. על פניו, אין שום היגיון בלשדר אותו כמעט שבוע אחרי סגירת הקלפיות. מצד שני, כל הקונספט של "היגיון" הוא ממילא שמועה ביקום המופרע של אילן פלד ויעל פוליאקוב: כפי שאין שום דרך להבין עד הסוף מה הם רוצים בהומור שלהם, כך בעצם אין כאן שום בעיה של תזמון. להיפך: זהו חלק טבעי מהאנרכיה המרעננת שמאפיינת את יצירתם ואחת הסיבות שהיא הפכה לקאלט בקהלים מסוימים. מיותר לציין שהקהלים הללו לא גדולים דיים כדי להחזיק פריים-טיים בערוץ מסחרי. מצד שני, מדובר בערוץ 13: זה לא שהתכנים הנגישים יותר כן מצליחים במשימה.
אולם גם במסגרת תורת הכאוס של פלד ופוליאקוב, "עדיף שנישאר ביחד" היא הוכחה לחיוניות של בעלי תפקידים מסוימים בעשייה הטלוויזיונית: עורך תוכן, למשל, או תסריטאי ראשי. במקרה זה דרוש אפילו מישהו בהנהלת הערוץ, אחד שאוהב בידור מאתגר ושונה ובאמת שאין לו שום כוונה להשטיח הכל לרמת "סברי מרנן", אבל גם אכפת לו שהצופים והצופות לא יישבו מול המסך וישאלו "וואט דה פאק" – ולא בגלל שהמוח שלהם עף, אלא כי הוא דווקא צועק עליהם שהוא עובד קשה ולא מגיע לו היחס הזה.
חלטורה קקופונית. "עדיף שנישאר ביחד"
יובהר כי גם הפעם, להזיות של פוליאקוב ופלד יש את היכולת לחלץ פרצי צחוק לא רצוניים, מהסוג שלא נגרם בגלל בדיחה טובה אלא בעקבות חשיפה לא מבוקרת לאבסורד ונונסנס. גם רפרטואר הפרודיות המוזיקליות שלהם זוכה לקראת סיום לתוספות נאות ברמת בחירת השירים, העיצוב האמנותי ולעתים רחוקות גם הטקסטים (לדוגמה מה שפלד מעולל לקלאסיקות של אלטון ג'ון). גם הופעות האורח של ג'וי ריגר, מיה לנדסמן, מרים זוהר ואפילו דורון מזר (!) ורון חולדאי (!!) מחזקות את הנופך החגיגי של האירוע.
אלא שכל זה עדיין לא הופך את "עדיף שנישאר ביחד" מחומר גלם למאכל אדם. למעשה, רגעים ארוכים נראים בדיוק כמו החזרות ל"מופע" שהוזמן מהשניים: מין חלטורה קקופונית שאיש לא טרח לבדוק שהאחראים לה לא שורפים זמן וכסף על שברי רעיונות, ועל הדרך משעשעים בעיקר את עצמם. יש לא מעט חן בהכרזת מרד נגד הדיקטטורה של הקוהרנטיות והליטוש, ודאי לאור המנעד המצומצם למדי של הערוצים המרכזיים בנושא. הצרות מתחילות כשהמורדים שוכחים שגם הם זקוקים למידה כלשהי של תקשורת.
ואף על פי כן, עדיפים קשיי ההחמצה על ייסורי הבינוניות. ממילא כשהמלחמה תפרוץ – בחוץ או בבית – גם לקשקושים האלה עוד נתגעגע.
בקטנה
לכבוד בחירות האמצע בארה"ב, להלן המחשה למצבה הקשה של ישראל שם: השבוע, אחד העדכונים בפינת המבזק של "סאטרדיי נייט לייב", מוסד סאטירי מיינסטרימי שעד לאחרונה היה זהיר מאוד בנוגע למלחמה בעזה, התייחס לשיעור ההצבעה בבחירות בישראל בתור מקפצה לטענה על ביצוע ג'נוסייד. למרות שחרור הרסן היחסי בעונה הנוכחית, הפעם האחרונה שמשהו דומה בחריפותו קרה בתוכנית הוותיקה היה בתקופת המאבק בקורונה, עם בדיחה על אפליה במסגרת מבצע החיסונים. אז, השגריר בארה"ב גלעד ארדן תקף את התוכנית והאשים אותה באנטישמיות. היום, אחרי שלוש שנות מלחמה ואינספור גורמים רשמיים ולא רשמיים שמתגאים בהחרבת עזה, כנראה שגם בזה אין טעם.
