הנה אחד הדברים שבולטים לאוזן ב"בעל בהזמנה": הדמויות לעולם אינן קוראות זו לזו בשמן הפרטי. בכפר בריטי, בתקופה לא מוגדרת בין ימי הביניים לבארוק, הן מכונות "אשת האופה", "החייט" או "הדייגת". בקיצור, אגדה שובבה למבוגרים. ואני הרגשתי שנחתתי בגרסה הבריטית לחנוך לוין, על העיירות הלא מוגדרות והדמויות שמזוהות בתפקידן ובמצבן האנושי, כמו "העגלון" או "השיכור". ובאופן שמעט דומה ללוין, בין מונולוגים עם הוד והדר שייקספירי יש הרבה "פאק" ודיבורים מלוכלכים.
העלילה, בקצרה: לדייגת הכפר הכעורה והדחויה (אוליביה קולמן, זוכת האוסקר, שהפכה ובצדק בגיל מבוגר יחסית לאייקון פמיניסטי ויש שיאמרו אף לסמל מין אלטרנטיבי, נוסח גלן קלוז באייטיז) נמאס שמתייחסים אליה ככזו. אז היא פונה ל"קולע הסלים" (פיטר דינקלג'), סוחר ממולח ומסתורי, כדי שיקלע לה בעל. והוא קולע, בקלות, בעל חסון מענפים וזרדים (אלכסנדר סקארסגארד הבלתי מזוהה, שמעולה גם מבעד לאיפור הכבד). הבעל אינו רק אדיב ואוהב, אלא גם מצויד ביתרון שהופך אותו למאהב מושלם: הוא תמיד קשה, בשרירים וגם – סליחה – במכנסיים. מה שכמובן מעלה את מפלס החרמנות בכפר ובסיפור בכלל. הסרט נע בנונשלנטיות בין פנטזיה, משל אבסורדי וגם קומדיית סקס חיננית ולא מביכה.
מתוך הסרט "בעל בהזמנה"
(ללא)
מאחורי הבריטיות הזאת עומדים בכלל במאי אמריקאי ובמאית אוסטרלית, בני הזוג אלכס יוסטון פישר ואלינור וילסון, שיצרו גם מחווה רומנטית וגם ירידה על הרומנטיקה. התוצאה מוזרה במכוון, מצחיקה ומתוקה להפליא.
משמח שעוד עושים קולנוע כזה, שובב, חרמן, שנון ומיועד למבוגרים. ובעיקר: משמח שדווקא סרט כזה כה אוהב אדם. לאגדות אפלות למבוגרים, מהסוג שחביב על במאים כטרי גיליאם, לארס פון טרייר או יורגוס לנתימוס, יש נטייה להפוך למופע מיזנטרופי של התעללות בדמויות מטומטמות (ביקורת שאפשר להטיח גם בחלק ממחזותיו של לוין). "המועדפת" של לנתימוס, שעליו זכתה קולמן באוסקר, ובמיוחד "מסכנים שכאלה", הם דוגמאות מובהקות לכך. בעיניי "בעל בהזמנה" טוב משניהם, מצחיק יותר, ובעיקר מהדהד יותר רגשית. לא צריך להצמיד לשחקן מצלמה בעדשה רחבה שמגחיכה את פניו כדי להגיד שאנחנו בעולם סוריאליסטי. אפשר לצחוק עליו ולאהוב אותו במקביל.
שני היוצרים חיברו את כל האלמנטים בלי להקדיח את התבשיל. המשחק מצוין, וגם קאסט המשנה נותן כאן עבודה. הצחוקים זורמים, הצילום של לול קראולי (זוכה האוסקר על "הברוטליסט") מופלא, והמוזיקה הקופצנית של אנה מרדית' תורמת את חלקה.
בקיצור, אחד הסרטים הטובים והכיפיים של השנה. וגם מי שהמילה "מוזר" מהלכת עליו אימים מוזמן להיכנס. סרט מושלם לדייט, בין אם אתם חוגגים 20 שנות נישואים ובין אם נפגשים בפעם השלישית, וגם לרווקות ורווקים נואשים שליבם פתוח לאהבה. זה סרט שנוטע תקווה.
