דבריו של הנשיא טראמפ אתמול לרשת פוקס ניוז, על כך שסיכם עם רה"מ נתניהו על עצירת הסיוע בסך 4 מיליארד דולר לישראל, הפכו מיד לכותרת מרכזית ביום הבחירות בארה"ב. הם צוטטו שוב ושוב, המחשה פורמלית לעובדה ידועה בפוליטיקה האמריקאית: הברית בין אמריקה לישראל הפכה לנושא פוליטי נפיץ. ולא לטובתה של ישראל.
בישראל מיהרו להסביר שממילא נתניהו הציע להפסיק בהדרגתיות את הסיוע הביטחוני, ושההסכם הנוכחי פג ב-2028. אך ההצהרה של הנשיא האמריקאי הייתה לא לגמרי ברורה; האם הוא כיוון באורח מיידי או אחרי 2028. נתניהו רצה דעיכה מבוקרת לעשר שנים עד 2038. זה לא נשמע ככה בדברי טראמפ.
(SAUL MARTINEZ, AFP)
זה לא באמת משנה. הנקודה המשמעותית איננה פרטי העברת הסיוע – אלא התזמון הפוליטי: הצורך של הנשיא, ללא ספק בן ברית עילאי של ישראל, לומר זאת בראיון לרשת פוקס ביום בחירות האמצע בארה"ב, כאשר בוחרים הולכים לקלפיות. הדברים נאמרו בהקשר לקמפיין של עבדול אל-סייד, שהסקרים העריכו אתמול שינצח במישיגן ויהפוך לסנאטור מטעם המדינה; אל-סייד הפך את ההתקפות על ישראל לחלק חשוב בקמפיין שלו. הוא גילה מה שממדאני גילה לפניו – יש משאב לא נגמר של טינה ושנאה לישראל, ואם הוא יתחבר אליו, הקמפיין יזנק. זהו הסטארט-אפ שישראל מציעה היום למועמדים במפה הפוליטית האמריקאית: אם יתקפו אותה יזכו לשדרוג מיידי של מעמדם, חשיפה תקשורתית, אהדה מהבייס משמאל או מימין.
בראיון אתמול, הנשיא טראמפ בעצם נתן תשובה לקמפיין של אל-סייד. הוא ניסה להרגיע את הבוחרים – אל תדאגו, תכף לא נשלח כסף לישראלים.
לשם הגענו.
זו התפתחות מדאיגה מאוד, משום שהיא ממחישה עד כמה מצבה של ישראל הידרדר – עד כדי כך שביום הבחירות נאלץ טראמפ לפייס את מצביעיו שלו באמירה נגד הסיוע לישראל.
מי שעוד מאמין שהבעיה היא המפלגה הדמוקרטית, לא טרח להביט בסקרים האחרונים שבודקים את עמדות צעירים אמריקאים. הצעירים הרפובליקנים חושבים דברים דומים מאוד לחבריהם הדמוקרטים, בהקשר של ישראל. הטיעונים המנסים לתרץ את הקריסה במעמד ישראל באמצעות האשמת "הפרוגרסיבים" ומגמות פנים-חברתיות אמריקאיות אינם מסבירים מה שקורה בצד הימני של המפה. ולא, "טאקר קרלסון", כשם קוד ללאומנות פופוליסטית, איננו מהווה הסבר מספק יותר.
האמת היא ששלוש שנות מלחמה ברצועת עזה ותמונות בלתי פוסקות של אזרחים מתים, יחד עם התקדים של קידום מלחמה משותפת ובלתי מוצלחת נגד איראן, גרמו נזק עצום למדינת ישראל.
לנזק הזה תורמות כל יום שתי מפלגות: הציונות הדתית של סמוטריץ', ועוצמה יהודית של איתמר בן גביר. סמוטריץ' ואורית סטרוק יצרו מציאות חדשה ביו"ש; הם מתגאים בה בשעה שהיא הורסת את מעמדה של ישראל בעולם וחותרת תחת לגיטימיות כלשהי, ככל שיש כזו, להתנחלויות. בן גביר סירס את המשטרה והוביל לכך שלא תהיה שמירת חוק בגדה המערבית. השילוב הוא מתנה שלא מפסיקה לתת לכל יריביה ושונאיה של ישראל.
כל מיני חישובים מסבירים שהסיוע הביטחוני שווה לישראל 12 מיליארד שקל בשנה, והיא תוכל להתמודד עם המהלומה. זה ניתוח מכני ופשטני. הנקודה בסיוע הזה היא מערכת היחסים ההדוקה עם הממסד הביטחוני-תעשייתי של ארה"ב. רוב כספי הסיוע ניתנים לישראל כדי לרכוש תחמושת וציוד צבאי – באמריקה. אם הסיוע הזה מסתיים, מערכת היחסים בין הממסדים הביטחוניים תיפגע קשות, וישראל תהיה חשופה בהרבה לצעדים חריפים יותר – כגון סנקציות.
לישראל יש שני נכסים ביטחוניים עליונים: צה"ל ובכלל זה הזרוע האסטרטגית, חיל האוויר, והברית עם ארה"ב. ללא הברית הזו, קיומה של ישראל בסימן שאלה. הברית קיימת, אך מתערערת במהירות בשל קריסת ישראל בדעת הקהל האמריקאית. באורח אירוני, הרבה ישראלים לא מבינים עד כמה רעילה נחשבת דמותו של בנימין נתניהו בעיני אמריקאים רבים; עבורם, הוא עוד "מר אמריקה". המציאות הפוכה ב-180 מעלות. "בבקשה, אני מתפלל להשם", כתב לי חבר אמריקאי ביום הבחירות בישראל. הוא ימני, במושגים אמריקאיים וישראליים, ותרם הרבה מאוד למען ביטחון ישראל. "אני חייב ממשלה וראש ממשלה אחר כדי שנוכל לעזור לכם", הוא אמר, "הדלתות פה נסגרות".
לישראל אין אסטרטגיה לשיקום מעמדה בארה"ב – או לפחות הפסקת הדימום. נתניהו ושותפו רון דרמר עושים כל מאמץ להפחית בעוצמת הסכנה, לדלל את משמעויותיה, לאמץ גישה סטואית.
ככל שהדברים יימשכו כך, ואצלנו ימשיכו לריב על הקמת ממשלה חדשה, המחיר שישלם הציבור הישראלי בהווה ובעתיד ימשיך להאמיר.
מי שעוד מאמין שהבעיה היא המפלגה הדמוקרטית, לא טרח להביט בסקרים האחרונים שבודקים את עמדות הצעירים האמריקאים. אבל הרבה ישראלים לא מבינים עד כמה רעילה נחשבת דמותו של נתניהו בעיני אמריקאים רבים
