הפגנת השרירים של חטיבת החדשות בשידור הציבורי מול אילה חסון היא הכל מלבד גילוי של אומץ ויושרה. התזמון (רגע אחרי אובדן הרוב של הקואליציה בבחירות), העילה (התבטאות גזענית על נשים בדואיות בתחנת רדיו פרטית וטענות לכשלים ב"כל הקלפיות במגזר"), הדרישה (הקראת נוסח מוכתב של התנצלות) - מרכיבים מהלך שנידף ממנו ריח חריף של אופורטוניזם וכסת"ח.
כי האמת היא שחסון לא עשתה שום דבר חריג ביחס לעצמה, לפחות לא בשלוש השנים האחרונות בכאן 11, שהיו קיצוניות פי כמה מפרקים קודמים בגלגולה הנוכחי כאחד מאגרופני הברזל של שלטון נתניהו. עצם העסקתה בתאגיד, כאחד הצעדים הראשונים של המנכ"ל גולן יוכפז, נראה כמו אתנן מאולץ, אך אז עוד אפשר היה לטעון שמדובר בניסיון להעניק ייצוג הולם עובר צופים וצופות רבים, שגם הם משלמים על המוצר שנקרא "שידור ציבורי". השאלה הייתה האם החיבור יהלום את הסטנדרט האתי והעיתונאי הנדרש מהפלטפורמה.
ריח של אופורטוניזם וכסת"ח. חסון
התשובה הייתה "פחחחחחח". בשגרה, בחירום, בימים ובלילות, תוכניותיה של חסון היו כמו יישובים מסוימים עבור המשטרה: אקס-טריטוריה. החד-צדדיות הייתה החטא הפחות חמור: גם אריה גולן (בתאגיד) ורינו צרור (בגל"צ) לא בדיוק מקדשים את תורת האיזון, והמחלוקת לגבי מקומם בשידור ציבורי בעת הזאת היא יותר מלגיטימית. אלא שחסון לא הסתפקה בכך והפכה את הבמה לקרקס: פרסומים תמוהים, ראיונות מוטים, פאנליסטים הזויים, השתלחויות מכוערות בכתבים של התאגיד. ליהוקה להגשת המהדורה של מוצאי שבת הוסיף לכל אלה גם פרק מגזיני באותה הרוח. והכל תמיד כשרוממות "הציבור" ו"העם" בגרונה. משום מה, הוא לא נהר בהמוניו כדי לחזות בזו שמתיימרת לדבר בשמו.
בכל הזמן הזה - ומדובר בחתיכת תקופה - לא ניכר שצמרת התאגיד הוטרדה במיוחד. לא משנה מה שודר - מטענות ללא ביסוס ועד ריאיון מביש עם ראש הממשלה רגע לפני הבחירות - חסון נראתה כמי שפטורה לחלוטין מבקרה אלמנטרית. רק במוצאי שבת האחרונה שודרה כתבה שלה באורך עשר דקות - לא פליטת פה בשידור - שבה "אנשים שעבדו בקלפיות" (כולם יהודים, רעולי פנים ומעוותי קול) העלו "טענות לשיבושים" (במגזר הערבי). אחד מהם, שהוצג כיו"ר ועדת קלפי, טען שבחור ערבי הציע לו כסף כדי שיצביע לרשימה המשותפת. "מישהו יכול להאמין לטמטום הזה?", תהה רביב דרוקר. ובכן, כנראה שהנהלת התאגיד, אם כתבה בנושא כה רגיש הגיעה לשידור.
והנה, לפתע פנס נדלק וגבולות הוצבו. אבל עם כל הכבוד, לא אילה חסון היא זאת שצריכה להתנצל.
בקטנה
בערוץ 14, כרגיל, מצאו זווית הולמת לציון יום השנה ה-31 לרצח יצחק רבין ז"ל: ריאיון עם מרגלית הר-שפי. "שוברת שתיקה של 31 שנה", נכתב בכל מקום, למרות שבפרויקט של ישי פרידמן שולבו קטעים מריאיון שהעניקה לאחד, יאיר לפיד, כבר בשנת 2001 (שגרר מחאה), וכעבור כמעט עשור היא עשתה זאת אצל סיון רהב-מאיר. יובהר כי טענותיה של הר-שפי, ככל שהן קשורות לחקירתה בשב"כ (ולא לקונספירציות והשערות) והרשעתה החריגה, היו ראויות להישמע גם אז והן מטרידות גם, ואולי אפילו במיוחד, היום. מאידך, תמיד נחמד להיווכח מתי, למה ובאיזה הקשר נזכרים בערוץ 14 לעסוק בסכנה שנשקפת מארגונים חשאיים שמפסיקים לראות בעיניים, ומתי, למה ובאיזה הקשר דווקא מאוד מעוניינים שם לראות את מרתפי השב"כ מלאים.
