זה לא אמור להיות פשוט. פרשת השבוע, פרשת חיי שרה, היא חלק מספר בראשית. הספר כולו מזכיר לנו שעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל – זה סיפור שצריך לעבוד בשבילו. שווה לעבוד בשבילו, אבל זה לא קל. זה מצריך זמן, סבלנות, אמונה, חוכמה, גבורה.
אברהם אבינו עובר עשרה ניסיונות. בכל פעם הוא יוצא מחושל וחזק יותר, אבל הוא לא מפסיק להתמודד.
(ערן גרנות)
בתחילת הפרשה, אברהם קובר את אשתו שרה אמנו. הוא מנהל משא ומתן ממושך כדי לרכוש את מערת המכפלה בחברון. הוא יודע שיהיו אויבים שיערערו על הקשר שלנו לכאן, וחשוב לו שהכל יהיה רשמי ופומבי. אחר כך הבן שלו, יצחק, מתחתן עם רבקה, כדי להמשיך את הבית של הוריו, בית של חסד ואמונה. בשבוע הבא הם יתמודדו עם שנים של עקרות, ואחרי הציפייה לילדים – יגיע האתגר של התאומים יעקב ועשיו, הצדיק והרשע.
כך שאת הסערות האקטואליות מלוות בתקופה הזו הסערות של ספר בראשית, והן מנחמות ונותנות פרופורציה. מזכירות לנו שזה תמיד היה מאתגר ומורכב. היו מאבקים בין אחים, אויבים שלא רוצים שעם ישראל יתפתח כאן, בעיות כלכליות, ויותר מכל, שאלות עמוקות של זהות, משמעות ושייכות. מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה.
"מעשה אבות סימן לבנים". זה ביטוי עתיק של חכמינו, שאומרים שכדאי לנו ללמוד מהמעשים של אבותינו, שהשאירו לנו סימנים, כמו כפות רגליים בחול.
אז לא, בספר בראשית לא תמצאו השבוע הוראות מדויקות איך לייצר קואליציה של 61 מנדטים. אבל אתם מוזמנים, במיוחד בסיומו של כזה שבוע, לצלול אליו ולהיזכר בסיפור הגדול שלנו.
*
משה קצב ריגש אותי השבוע. קצב מנהל את "אדיר המיזוג", חברת תיקון מזגנים ירושלמית. עם השם הזה, ועם ניסיון רב, הוא מסתובב לאחרונה בין הרבה לקוחות שמתלוננים על אותה תקלה: משהו בפנים נסתם.
הוא היה אצל השכנים שלנו, ואז אצלנו, ותוך כדי שהוא מוציא את כל הלכלוך שהצטבר בתוך המזגן, אמר לי בחיוך מאושר: "זה סימן שבונים את ארץ ישראל".
מתברר שתנופת הבנייה המסיבית משפיעה באופן ישיר על תפקוד מזגנים. "אנשים קוראים לי יותר ויותר, כי המזגן פתאום לא מוציא אוויר, או לא מקרר מספיק טוב. ואני מסביר להם שבתוך המזגן יש חלק ששמו מאיץ, והוא פשוט שואב את כל האבק של ירושלים, מכל אתרי הבנייה. זה הרי מדהים: כאן מסביב תהיה רכבת קלה, שכונות, בניינים חדשים. המזגן מרגיש את זה. הוא נחלש כי אנחנו לא מפסיקים לבנות".
הוא סיפר על חברים שלו בתחום, בערים אחרות שיש בהן תנופת בנייה, שמסבירים ללקוחות את אותו הסבר. קל להתעצבן, אבל לדבריו אלה "חבלי לידה" של הארץ. סימן לצמיחה בלתי פוסקת.
הוא כמובן הסביר גם איך לנקות את הפילטרים ואת המנוע, והמזגן אכן עובד עכשיו הרבה יותר טוב, אבל זו אחת התקלות המשמחות שנתקלתי בהן. תסתכלו מסביב. כמעט בכל מקום בארץ רואים את הנוף היפה ביותר – המנופים. בכל קיבוץ יש הרחבה, בכל עיר נבנית עוד שכונה, כל בניין ישן עובר תמ"א בדרך להיות רב-קומות. בסוף משה קצב גם איחל לנו שנקרא לו שוב, כמה שיותר מהר.
*
כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר ערכתי חוברת ששמה "לרפא את הלב – אמונה ונחמה בזמן משבר". יש בה קטעים קצרים של תקווה שכתב הרב פרופ' יונתן זקס, לצד סיפורים שאספתי מכל העולם היהודי. היא חולקה חינם, כרבע מיליון עותקים, וקצת שכחתי ממנה.
לפני כמה ימים כתבתי ברשתות החברתיות, ביום פטירתו של הרב זקס, שהחוברת זמינה כקובץ למי שרוצה. הופתעתי לקבל יותר מ-1,000 מיילים: אנשים ביקשו אותה, בעברית וגם באנגלית. הגל הזה הבהיר לי שאנחנו עדיין רוצים לרפא את הלב, עדיין צריכים אמונה ונחמה, עדיין במשבר.
סדר היום כבר לכאורה המשיך הלאה, אבל רבים פה צריכים חיזוק וחיבוק, ולא עוד פרשנות פוליטית.
ובדיוק השבוע יצאו לאור שני ספרים חדשים, שעוסקים בדיוק בכך. הפסיכולוגית ד"ר מרים אבנרי כהן הוציאה לאור את הספר "דומה ליבי לתינוק: סיפורים קטנים על תקוות גדולות בחדר הטיפול, בנפש וברוח" (הוצאת ידיעות ספרים). זה ספר שקובע שהתקווה אינה מותרות, אינה אקסטרה, אינה תוספת. היא הבסיס. היא הלחם והמים של חיינו. אנחנו צריכים לטפח תקווה בחיים שלנו, וגם להיות "סוכני תקווה" עבור אחרים.
מתוך שלל מקורות פסיכולוגיים ויהודיים, ד"ר אבנרי כהן מלמדת כל אחד לכאוב ולשקוע כשצריך – אבל לדעת גם לזהור ולפרוח. להכיר היטב את הרגשות שלנו, דווקא כדי להצליח לשלוט בהם. היא מזהה את הייאוש כאויב עצום שלנו בעידן הנוכחי, מספרת על חשיבה חיובית, על דמיון שעוזר למצוא מרגליות גם בתהום, על סקרנות, על אומץ. ארגז כלים אופטימי שלם, עם תרגילים מעשיים.
ממש במקביל, מרכז חוסן שדרות הוציא לאור את הספר "סֶטִינְג – טיפול לעיר שלמה" (הוצאת בעלי מלאכה). סטינג זה הכינוי למסגרת הטיפולית, למערך, לסביבה. בשדרות חשבו שהם יודעים מה זה חוסן, ואז הגיעו 7 באוקטובר. שפה חדשה נכתבה. ספק אם יש תקדים כזה בעולם, גם לעוצמת הפגיעה וגם לעוצמת התקומה.
"זה אירוע גדול", נכתב בהקדמה, "אבל החלטנו: הוא לא גדול עלינו". חוסן, קובע הספר, הוא לא לחזור להיות מה שהיינו קודם. לא רק "לשקם". הוא לבנות משהו חזק יותר מתוך השבר. להפוך להיות עוד יותר טובים. לעלות קומה.
זה לא ספר על שדרות ולא ספר על 7 באוקטובר. אמנם מתראיינים בו 30 מטפלים מתוך ה-400 שעבדו במרכז החוסן בעיר, אבל זה ספר על המאבק של הרוח האנושית, היהודית, השדרותית, שכל אחד יכול ללמוד ממנה.
באינספור עדויות מתוארים צעדים קטנים: אנשים שחוזרים מהמלונות אל העיר, ולאט-לאט שוב מסוגלים לצאת מהבית, לישון בלילה, לנשום, לחייך, לעבוד. אחת המטפלות שואלת: "האם אפשר לחבק עיר?". ומישהי אחרת מספרת: "היום ההוא הוא רק חלק מהסיפור שלי. הוא לא כל הסיפור, והוא בטח לא הפרק האחרון".
מנהלת מרכז החוסן של שדרות, הילה גונן, מסכמת את מאות עמודי הספר בציטוט מהמקורות: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". זה בעיניה המשפט הכי חשוב בתחום החוסן. "עשייה היא המפתח שמוביל ליציאה ממשבר. תקווה היא פעולה. לא לשבת ולהמתין שיהיה טוב יותר, אלא לפעול בכל יום מחדש כדי שזה יקרה".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ... שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחודֶשׁ הַזֶּה לְטובָה וְלִבְרָכָה, וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלום, חַיִּים שֶׁל טובָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה... שֶׁל עשֶׁר וְכָבוד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָנוּ אהֲבַת תּורָה וְיִרְאת שָׁמַיִם" (מתוך הברכה שאומרים בשבת הנוכחית, שבה מברכים את חודש כסלו)
