בצילום: לבנת (44), מקסים (45), סהר (7), אנה (8), דניאל (13) והכלבה טוי.
הדירה? דירת גן. נרכשה לפני כ 7 שנים ב-1.3 מיליון שקל.
צילום: אסי חיים
(אסי חיים)
חריש? לבנת: ״הגענו לפה מכפר-סבא כי ההורים שלי קנו פה בית וזה התאפשר גם לנו מבחינה כלכלית, פלוס היתרון של להיות קרובים אליהם. אני לא ממש רוצה להישאר וגם התחלנו לחפש, אבל אנחנו פה היום בעיקר בגלל הילדים. הם לא רוצים לעזוב. אין פה לא תרבות, לא חינוך טוב, לא עניין - זו לא עיר חיה, ויש צביון דתי מאוד חזק״. מקסים: ״לי בעיקר מפריע שמערכת החינוך פה לא מספיק טובה״.
איך הכרתם? מקסים: ״עבדנו יחד בקונדיטוריה לפני 16 שנה. אני במקור מרוסיה. עליתי לארץ בגיל 16, ואז גם התחלתי לעבוד. עשיתי בצקים וזה מה שהחזיק אותי אז הלכתי ללמוד את זה. זה עשה לי טוב״.
לבנת? ״אני מעפולה במקור ואחרי הצבא הגעתי לתל-אביב וידעתי שאני רוצה לעבוד במסעדה. היום מי שיש לו זוג עיניים וידיים נכנס למטבח. אז זה היה מקום קדוש רק למי שיש לו ניסיון. לא לקחו אותי לשום מקום אז עבדתי בחנות משקפיים עד שהבוס שלי שם מצא לי עבודה. רצה להיפטר מהנודניקית שרק רוצה לעבוד במטבח ומעבירה את הזמן בחנות שלו. עבדתי שם עד שטסתי לניו זילנד״.
ניו זילנד: לבנת: ״הייתי שם שנתיים בערך. ביקרתי את אחותי, טיילתי ואז נשארתי באוקלנד לעבוד במסעדה אבל הגעגועים להורים, לעברית, לחברים ולמה שאני מכירה הרגו אותי. לא אהבתי את התחושה של להיות זרה אז חזרתי והתגלגלתי בכמה מסעדות עד שהכרתי את מקסים. אחרי שדניאל נולד הייתי בין עבודות והוא דחף אותי לפתוח קונדיטוריה משלי. דניאל גדל בין הבצקים, כולו כל הזמן מצופה בקקאו״.
קונדיטוריה? לבנת: ״אף פעם לא היה לי אומץ לפתוח עסק. זה נורא הרתיע אותי אבל מקסים דחף אז לקחתי הלוואה של 20 אלף שקל מאבא שלי וקניתי קצת ציוד״. מקסים: ״פינינו את חדר המשחקים של דניאל ועשינו קונדיטוריה בדירה קטנה בכפר-סבא בקומה שלישית״. לבנת: ״הייתה לי נישה של פטיפורים והצעתי לכל מיני חברות קייטרינג. הייתי הולכת עם צידנית קטנה מדלת לדלת, נותנת להם לטעום, והתחלתי לצבור לקוחות. לאט לאט זה גדל ואז פיטרו את מקסים מהעבודה שלו והוא הצטרף. קראנו לזה ׳ליבי׳״.
ליבי? לבנת: ״ראיתי את הפוטנציאל, אבל לא ידעתי לנהל את זה או לתמחר. נתתי מחירים מאוד נמוכים יחסית לעבודה שהשקעתי ולחומרי הגלם האיכותיים, אבל היה לזה ביקוש. כשזה התחיל לגדול יצאנו מהבית למטבח ששכרנו בהוד-השרון״. מקסים: ״שם הכנסתי גם מאפים והתחלנו לשווק לבתי קפה. ותוך כדי אני זוכר מלא מלא בכי. זה רק אני והיא בעסק, אין מספיק כסף לשלם לעובדים, וגם אם יש, אז הם כל פעם חולים או לא באים. אתה עושה הכל - הזמנות, הכנות, משלוחים, ניקיונות. אתה 24 שעות על הרגליים ולא רואה את הילדים״. לבנת: ״זה הבכי. שאתה לא מצליח לשלב בין העבודה לילדים ואתה לבד בזה. למשל, הייתי לוקחת התחייבות לאלפי סופגניות בחנוכה ואז בבוקר כשצריך להתחיל להכין אתה מקבל טלפון מהעובד שלך ׳אני לא יכול לצאת מהמיטה׳ ואתה נשאר לבד ומתחיל לבכות ויודע שאין לך ברירה. חנוכה זה הסיוט שלנו. אבל ידעתי תמיד שזו תקופה שצריך לעבור. אמרתי לעצמי ׳אוקיי, תסחבי עוד קצת, אל תישברי׳, ואז זה קורה״.
זה קורה? לבנת: ״אתה פתאום יכול להביא עוד עובדים, ולהיעזר במישהו להנהלת חשבונות, ואולי להביא משלוחן לפעם-פעמיים בשבוע. הרגע הראשון שאמרתי לעצמי זה קורה בלעדייך היה בחנוכה האחרון. הייתי במיטה וקיבלתי באמצע הלילה תמונה מעובדת של סופגניות תפוחות ואני מבינה שהצלחתי. זה היה כבר במפעל שפתחנו ביקנעם״.
יקנעם? לבנת: ״זה מפעל של 280 מטר שעברנו אליו לפני 5 שנים ולידו חנות מפעל עם לחמים, כריכים, מאפים, קפה. גם את הדבר הזה היינו צריכים לפתח ולמצוא מקומות שרוצים לקנות מאפים פרימיום, עבודת יד ולשלם עליהם קצת יותר, והלקוחות הגיעו״.
מצבכם הכלכלי? מקסים: ״זה מפרנס אותנו מצוין. מצבנו בסדר גמור. לא מתלוננים״.
השלב הבא? לבנת: ״אנחנו כל הזמן במחשבות הלאה. ממש עכשיו פתחנו מקום חדש, בייקרי בקניון 'מול החוף' בחדרה״. מקסים: ״אחרי שהצלחנו לייצר לעצמנו חיים נורמליים ויפים פשוט אמרנו ׳משעמם, בואי נפתח עוד חנות׳, חזרנו 15 שנה אחורה״. לבנת: ״החנות ליד המפעל ביקנעם הצליחה ואמרנו ׳למה לעצור שם׳. השקענו 2 מיליון שקל ועשינו בייקרי מושקע ומעוצב. זו השקעה גדולה, סיכון גדול ואף אחד לא מכיר אותנו בחדרה אבל אני אומרת לעצמי ׳רגע, תני צ׳אנס׳. אנחנו כל הזמן שם והמזל שהמקום ביקנעם עובד ומתפקד בלעדינו. יש שם 30 עובדים ומנהלת מפעל, ואני לומדת לשחרר״.
בייקרי? לבנת: ״חשבנו שניקח את הדבר שעובד ביקנעם ונעשה לו העתק הדבק, אבל זה לא ככה. זמני הפיקים אחרים לגמרי, אני מרגישה שאנשים קצת חוששים להיכנס כי אף אחד לא מבין מה זה הדבר הזה שנפל עליו. הכל סופר מודרני ומוקפד. עשינו שם ארון לחמי מחמצת כמו בבית של סבתא ואנשים עוד לא מעיזים לגשת אליו. אנחנו קצת מפחידים אותם, זה לא מוכר אבל אני בטוחה שזה יקרה. לאט לאט יגלו אותנו״.
הבילוי שלכם? מקסים: ״לצאת לאכול״. לבנת: ״בעיקר פרדס חנה וחיפה. בחריש אין אפילו מסעדה אחת נורמלית״.
