איזנקוט סרק במבטו את ארבעת שותפיו לגוש השינוי, בנט, לפיד, ליברמן, גולן. אני יכול לתאר לעצמי מה חשב בליבו. הם, שסירבו בעקביות, לאורך כל הקמפיין, להכיר בו כראש הגוש, מכריזים עכשיו שימליצו עליו, רק עליו, לנשיאות המדינה. איזו זריזות, איזו לויאליות, איזו נדיבות. כמו שהיינו אומרים זה לזה בצבא, אתה יכול לסמוך עליי אחי, אני מאחוריך. אני אדחוף אותך קדימה עד שתיפול.
ראשי המפלגות בגוש השינוי מאוחדים במטרת-העל שלהם אבל מפולגים בבחירת הדרכים להגיע אליה. כל אחד מהם משתמש בתוכנת ניווט אחרת. זאת דרך אחת לתאר את המחלוקת. יש דרכים פחות מנומסות.
להיות בחוץ, להרגיש בפנים. סיעת רע"מ במשכן הנשיא, אתמול | אורן בן חקון/ישראל היום
(אורן בן חקון ישראל היום, ×ורן בן חקון)
מטרת-העל של כולם היא החלפת הממשלה. על זה הם הלכו לבחירות. הדרך של יאיר גולן היא לגמור הסכם עם שתי המפלגות הערביות. זאת הדרך הפשוטה ביותר, על הנייר. 48 ועוד 19 הם 67, בסיס לממשלה יציבה. מהפך היסטורי; שותפות עם מפלגות שמוכנות כרגע להעניק את תמיכתן לממשלה בחינם, מבפנים או מבחוץ, מה שבא לגוש, ובלבד שתקום ממשלה בלי בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו.
הדרך של אביגדור ליברמן הרבה יותר מורכבת. הוא נושא את עיניו לרב דוב לנדו, מנהיג הפלג הליטאי במגזר החרדי. הרב לנדו בן 96. אם הוא יורה לחברי הכנסת של דגל התורה להצטרף לקואליציה הרבי מגור ילך בעקבותיו. ש"ס, מוכה ומושפלת בעקבות הכישלון בבחירות, תלך אחריהם. 48 ועוד 13 הם 61. לאחר שהממשלה תקום ותתייצב יצטרפו עוד ארבעה חברי כנסת שיפרשו מהליכוד. בשלב מאוחר יותר אולי יבואו עוד שלושה. כל זה יכול לקרות בממשלה על טהרת המפלגות היהודיות. הם לא יבואו לממשלה שנשענת על ערבים.
נפתלי בנט בחר לחנות בצד הדרך. התפקיד שלו כרגע הוא להיות המאפשר. המנדט הוא של איזנקוט – שיעשה בו מה שהוא מוצא לנכון. הוא הורה לאנשיו לנקות שולחן - לא לבקר את איזנקוט על העבר ולא לקיים מה שמכונה במקצוע "תדרוך", הנוהל שבו דוברים לוחשים באוזני עיתונאים, אוף דה רקורד, דברים איומים בגנות המועמד. אם איזנקוט יצליח - טוב, אם ייכשל נחשב מסלול מחדש.
פעם, באחד ממפגני הצניחה, הוטל עליי לצנוח מהדלת האחורית של המטוס. מה עושים, שאלתי את המשלח. "תלך, תלך ותלך עד שהמטוס ייגמר", אמר. נדמה לי שזאת העצה שאיזנקוט מייחס לבנט.
איזנקוט בחר בדרך משלו. התוכנית שלו היא להקים כמה שיותר מהר ממשלה. זאת תהיה ממשלת מיעוט – הוא מעדיף את התואר ממשלה צרה. יצביעו בעדה 48 חברי כנסת. גוש נתניהו, עם 46 חברים ביום טוב, יפסיד בהצבעה. השאר – ערבים, חרדים - יתמכו או יימנעו.
זה אומר לרכז מאה אחוז מהמאמצים במפלגות הגוש. לא יהיה משא ומתן עם החרדים; לא יהיה משא ומתן עם המפלגות הערביות. המשא ומתן עם החרדים ייפתח מעמדת כוח, לאחר שהממשלה החדשה תקום והממשלה הנוכחית תיעלם מהאופק. המצוקות של החברה הערבית יטופלו לא במסגרת משא ומתן פוליטי אלא במסגרת החובה של ממשלה, כל ממשלה, לאזרחי המדינה. מול ממשלה כזאת יוכל מנסור עבאס להכריז, אני והמפלגה שלי, כולה או חלקה, מקבלים את ארבעת התנאים שהציב איזנקוט לכניסה לממשלה. אנחנו בפנים.
למסלול הזה יש כמה יתרונות: הוא עונה למאוויים של יותר מ-2.15 מיליון בוחרים שהצביעו בעד מפלגות השינוי ולתחושת הבהילות שלהם. הוא זריז, נחרץ, סוחף, קובע סדר יום.
הטיעון החזק ביותר של איזנקוט הוא נתניהו: המהלכים שלו בימים האחרונים מחייבים מעל לכל וקודם כל לסלק אותו מהממשלה. תקראו לזה ממשלת חירום – לא ממשלת מיעוט או ממשלה צרה. חירום מול הניסיונות של נתניהו להרוס את האמון בתהליך הבחירות ולשבש את המהלכים להשבעת הכנסת והממשלה; חירום מול הבשורות הקשות מאמריקה, הוויתור על הסיוע והכוונות של הרוב הדמוקרטי להטיל סנקציות.
אתה אמרת, הוא אומר לליברמן, נתניהו מסוכן למדינת ישראל; אתה אמרת, הוא אומר לבנט, יש בוגד בלשכת ראש הממשלה. זה לא הזמן לסתלבט, ל-28 יום של דיבורים כשנתניהו והממשלה שלו ממשיכים לדרדר את המדינה, ואחר כך עוד הארכה ועוד הארכה. על השאלה איזה תיק יקבלו עודד פורר או קרן טרנר נדבר אחר כך. עכשיו הזמן לפעול.
ליברמן לא השתכנע.
מבילאדי ועד הירדן
הבעיה במסלול שמציע גולן מקורה בקושי שמציב חיבור יהודי-ערבי על קבלת ההחלטות בנושאים מרכזיים שעומדים על סדר היום של הממשלה. מרכיבים במפלגות הערביות, בעיקר במשותפת, יתקשו לעמוד בלחץ; מכונת הרעל תלהיט את הרחוב היהודי. גם רוב אין: ליברמן לא ישתתף בממשלה כזאת. ספק גדול אם בנט ישתתף בה.
המסלול שמציע ליברמן משקף את חלומותיו: ממשלה של יהודים בלבד, שתפתח בריקוד סוער עם הליכוד, תהדוף את נתניהו; תמשוך את אנשיו. ההפי אנד יהיה הכתרה של ליברמן כמנהיג הליכוד. לנוכח הגלריה שנותרה שם, סביב נתניהו, התואר הזה בהחלט מגיע לו, אבל בינתיים יש ממשלה שצריך לכונן. במצב שנוצר שותפות עם החרדים היא אולי כורח, אבל היא לא תחזיק מעמד כשהיא נשענת על חודו של קול. כל נסיעה של משחן בשבת תפרק את הממשלה.
ליברמן ערך השבוע תדריך לעיתונאים. הייתי שם. חלק מהטענות שהעלה נגד שילוב מפלגות ערביות בממשלה עשה שכל; חלק לא היה לעניין. ליברמן נתלה באמירות מתלהמות של חברי כנסת ערבים. באותה שיטה חייבים לפסול את החרדים, גם את הרבנים שלהם, שלא לדבר על המפלגות של בן גביר וסמוטריץ' ונתניהו והכהניסטים בליכוד. הם שרים "בילאדי בילאדי" ואנחנו שרים "שתי גדות לירדן": אפשר לחיות עם זה.
הבעיה במסלול שמציע איזנקוט היא קוצר הטווח. ממשלות חירום נדונות לחיים קצרים. ליברמן אומר שהממשלה הצרה של איזנקוט תתפרק לאחר חצי שנה, וביבי יחזור עם הגוש שלו, חמוש ב-70 מנדטים, לעוד ארבע שנים. אכן, הסיכוי של איזנקוט לכונן ממשלה יציבה רחוק מלהיות מזהיר. אבל החלופות לא מבטיחות יותר.
איזנקוט יסגור ביום ראשון את בחירת יו"ר הכנסת. בין כל התפקידים שפתוחים כרגע, יו"ר הכנסת הוא התפקיד היחיד שחסין מפיטורים. אין פלא שכולם רוצים בו. זאת התקופה; אלה האנשים.
הטייה לא הייתה
אז מה היה לנו כאן? היו לנו שתי חקירות שעלו בהן חשדות להטיית הבחירות. אחת, של המשטרה, תסתיים כנראה בלא-כלום; שנייה, של השב"כ, טרם הבשילה. יתכן מאוד שהיו עבירות. הטיית בחירות לא הייתה.
שתי החקירות סיבכו את ראשי הארגונים בסדרה של מעידות מביכות. מה קורה להם, תהו אנשים, מה מניע את המפכ"ל דני לוי, מה דוחף את ראש השב"כ דוד זיני. האם הם עד כדי כך בורים במרחב המשפטי שבו הם פועלים? האם אין להם שיקול דעת? השורה התחתונה שלי קצת מורכבת: היה כאן שילוב של פזיזות, חוסר מקצוענות, דעה קדומה, ורצון עז להיות בסדר, לרצות את הממונים עליהם, ליישר קו עם אווירה ציבורית. למרבה הצער, גם השופט סולברג, איש חכם ומנוסה, מעד יחד איתם. אבל סולברג מיהר להתעשת.
ערב הבחירות ביקש נתניהו להיפגש עם המפכ"ל. סולברג אישר, בתנאי שהנושא יהיה ביטחון, לא בחירות. זה היה משגה: הפגישה הייתה שלב בקמפיין הבחירות של הליכוד. היא נועדה להכניס לראשו של המפכ"ל שהערבים גונבים את הבחירות.
ואז באה הידיעה: ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה מטלפן לעוזר המפכ"ל ומידע אותו בסיפור על פעילי רע"מ ברהט. עוזר המפכ"ל לא מספר למפכ"ל (מי שרוצה יאמין) ומפעיל את המחוז הדרומי. בבוקר הבחירות פושטים שוטרים ללא צו לבתי החשודים ועוצרים אותם. ראש מחלקת הדוברות במשטרה, מינוי פוליטי, ממהר להפיץ את הסיפור בתקשורת. קמפיין ענק, שהוכן מראש, משתלט על שידורי ערוצי התעמולה ועל האתרים ברשת. הסיפור מתפוגג לאחר כמה ימים. הנזק נעשה.
נעבור לשב"כ. מערכת המעקב של הארגון מגלה חשד להעברת כספים מגורם זר, ערבי, לעמותה שקשורה בחבר הכנסת (חד"ש) איימן עודה. עולה חשד שהכסף, אם עבר, קשור לבחירות. ראש השב"כ דוד זיני מדווח לראש הממשלה, הממונה עליו, ליועצת המשפטית לממשלה ולשופט סולברג. בהגדרה של הפרקליטות: מדובר אירוע צר, מתוחם בכמה מאות אלפי שקלים, על כסף שעבר למפלגה או לשימוש פרטי. האירוע מחייב חקירת משטרה.
סולברג מתרשם יותר. שוב, הרצון לרצות והדעה הקדומה שאומרת, אם אלה ערבים אז זה הרבה יותר מסוכן, הרבה יותר גדול. יהודים זה פלילי; ערבים זה טרור. נתניהו בונה על שני האירועים קמפיין: הערבים גנבו את הבחירות. עובדה: אפילו שרה אומרת. זיני מנפח את האירוע: כבר לא מדובר במאות אלפים אלא במיליונים. ערוצי התעמולה נכנסים לאקסטזה.
זיני מבקש לחקור ארבעה אישים מרכזיים במפלגות ערביות: איימן עודה, מנצור עבאס, אחמד טיבי וסמי אבו-שחאדה. מידע יש לו רק לגבי אחד – עודה. כשהיועצת המשפטית לממשלה מסבירה לו שהוא לא יכול לחקור נבחרי ציבור בלי ראיות הוא כועס; כשהיא מסבירה לו שגם את עוזריהם הוא לא יכול לחקור הוא זועם. בהרב-מיארה מסבירה לו שלא כל העברת כסף היא פלילית; שלא כל תלוש דלק מצדיק חקירה של ראש מפלגה; שלא כל חקירה של ערבים היא ביטחונית.
בהרב-מיארה וזיני נפגשו עם סולברג ביום ראשון. בפגישה סוכם שיקום צוות חקירה משותף לשב"כ, למשטרה ולפרקליטות. הצוות לא קם; החומר שמחזיק השב"כ לא עבר. רק ביום שלישי בלילה התברר שאנשי המחלקה במשטרה שיעסקו בכך נמצאים בנופש באילת. הזעיקו אותם משם.
ביום רביעי הגיעה בהרב-מיארה למטה השב"כ. המטרה הייתה פיוס: הפרקליטות והשב"כ חייבים לעבוד יחד. נוצר מצב מעניין: בהרב-מיארה, שנואת נפשו של היקום הביביסטי, באה לחזק את ראש השב"כ, האיש של נתניהו, לנוכח ההסתערות עליו מפי המנגנון של נתניהו.
העובדה שגם השמאל וגם הימין תוקפים את זיני לא אומרת שהיה בסדר. הוא היה הפראייר של נתניהו – עד הרגע שבו הבין שהוא מאבד את הקשר עם אחריותו הממלכתית. כמו רבים לפניו, הוא עבר את טבילת-האש שלו מול מכונת הרעל, וראה שהוא שורד.
הבעיה היא נתניהו, לא זיני. כמו בחודשים שקדמו לרצח רבין, הוא בוחר במודע להבעיר את המדינה. ביום שלישי תתכנס הכנסת לבחור ביו"ר חדש. היום הזה עשוי להפוך למבחן קריטי ליכולת של המערכת להתמודד עם פוטש, עם הפיכה מלמעלה. אני חושב שאנחנו במצב טוב יותר מהאמריקאים, ובכל זאת. חבר-הכנסת קרויזר מסיעת בן-גביר קורא בערוץ 14 לציבור "צאו להתחמש", והוא לא היה היחיד. במשטרה נערכים להפגנה המונית מול משכן הכנסת. צריך לקוות שעוזר המפכ"ל לא קיבל טלפון מראש הסגל.
מבחן הציציות
שלשום, יום רביעי, שיירה של מכוניות, באחת מהן ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ומאבטחיו, באחרות אלופים ובכירים בדימוס, עמדה לצאת לכפר בורין שבשומרון, סמוך לשכם. המטרה הייתה למסוק זיתים, ותוך כדי כך להגן על בעל הכרם, בשאר עיד שמו, מפורעים יהודים מהמאחז הסמוך, גבעת רונן. חודש ימים עבד מנדי אור, אלוף במיל', מתאם הפעולות בשטחים בעבר, על הביקור. ביום ראשון, שלושה ימים לפני תאריך היעד, אור ערך במקום סיור מקדים בהשתתפות קצין האג"ם החטיבתי ונציג היחידה שמאבטחת את אולמרט. המג"ד הגיע; נפתחו מפות; הוצגו תצלומי אוויר, הוקצו כוחות. הכל סוכם. ביום שלישי בתשע בערב נזכר הצבא שלפני חודש וחצי הכרם הוכרז כשטח צבאי סגור. הביקור בוטל.
התהליך חושף את מה שהקורא יודע: צה"ל חסר אונים מול הטרור היהודי בגדה. הוויכוח נטוש, האם מדובר בקבוצה מוגבלת של עבריינים שהמדינה לא יודעת לטפל בהם או, כמו שאני טוען, בממשלה שמשתמשת למימוש החזון שלה בעברייני טרור יהודים. על דבר אחד אין ויכוח: הנזק קולוסאלי. הטרור היהודי בגדה מחסל את מעמד ישראל בעולם. אם מישהו תהה איך הפסדנו השבוע בקלות כזאת ארבעה מיליארד דולר לשנה סיוע ביטחוני התשובה היא שם, בבורין, בעמק שילה, בבית אומר. ליתר דיוק, התשובה היא בקומה ה-15 של בניין משרד הביטחון בתל-אביב, המשרד שממנו מקדמים סמוטריץ' ואנשיו את חזונם. אנחנו יורים לעצמנו ברגל; אנחנו יורים לעצמנו בראש.
דיברתי עם אלוף אור, עם הצבא, עם בשאר עיד, הבעלים של כרם הזיתים, עם יוסי דגן, ראש המועצה האזורית. אכן, מח"ט שומרון אישר את הביקור ביום ראשון. ביום שלישי בערב התקיים דיון בהשתתפות אלוף הפיקוד אבי בלוט ומפקד האוגדה קובי הלר. בלוט ביטל את האישור. הוא חשש מהסתערות של יהודים רעולי פנים על ראש ממשלה לשעבר ונכבדים אחרים. הוא חשש מחיכוך.
מטע הזיתים קרוב לגבעת רונן, מאחז מיליטנטי. יש שם רב, מנחם בן שחר שמו, וחבורה של צעירים אלימים שסרים או לא סרים למרותו. הכל מתועד. הצבא לא מצליח לרסן אותם: או שלא עוצרים את התוקפים, או שעוצרים ואין ראיות, או שיש ראיות ובית המשפט משחרר. המשטרה חסרת אונים. הצבא חסר אונים. חבורה של עורכי דין מטעם עמותת "חוננו" מתדרכת את הפורעים ומשחררת אותם. הכרם בבורין הוא אחד מ-150 נקודות בגדה שהמסיק בהן מחייב תיאום מראש עם צה"ל. השאר, יותר מ-90 אחוז מהשטח, חופשי.
יוסי דגן טוען שהאלימות בשטח שלו בסימן ירידה. יש לו דעה נחרצת על הסיורים שמארגן אלוף אור. "אלה פרובוקציות", אמר לי. "המטרה היא למשוך אש כדי לייצר תמונות לרשת".
הפורעים היהודים מתרכזים עכשיו בעמק שילה. שם הבסיס, וממנו הם פושטים על נקודות חיכוך בכל הגדה. בצבא מדברים על 300 עד 500 פורעים, אבל זה סיפור שהצבא מספר לעצמו. כאשר חייל נתקל ברעול פנים ההוראה היא לירות מתחת לברך. לעיתים חייל נתקל ברעול פנים ושנייה לפני שהוא פותח באש הוא מגלה שממותניו של הרעול משתלשלות ציציות. ציציות, זה מה שמבדיל בין טרוריסט בן מוות לגיבור לאומי.
שאלתי את אהוד אולמרט מה הוא חושב על ביטול הביקור שלו. הוא אמר לי משפט קשה: "בגדה השטחים סגורים לישראלים, פרט לטרוריסטים".
