בניסוי ישן, מלפני כמעט מאה שנה, פיזיקאים שניסו להתחקות אחר תנועת אלקטרונים גילו תופעה מפתיעה: כל עוד לא צפו במסלול החלקיק, הוא התנהג כגל ונע דרך שני סדקים במקביל. הטוויסט אירע כשהציבו גלאי: החלקיק שינה את התנהגותו. כלומר עצם ההתבוננות עיצבה את התוצאה.
מה מביא אותנו למחוזות הקוונטים? נבחרת ישראל, כמובן. תוצאות אין שם אבל תופעות שמצריכות את עזרת המדע, אלחמדולילה, יש ויש. מסתבר שבנבחרת הציבו מצלמות בקרבת הספסל, ובמקומות נוספים, כדי לתעד עבור אנשי הצוות פידבקים התנהגותיים ומקצועיים. למשל דינמיקה קבוצתית, או תסכול אחרי חילוף. אז יש VAR למה שמתרחש על המגרש, כלומר טעויות על המגרש, ועכשיו, בנבחרת של רן בן-שמעון נולד VAR לנפש. כלומר, לטעויות בנפש.
יש הרבה מה להגיד על זה, אבל קודם כדאי לומר את המובן מאליו: בכל יום הטכנולוגיה כובשת עוד נתח מאיתנו ומהפרטיות שלנו. זה לא הופך אותנו בהכרח למתקדמים. זה כן הופך אותנו בהכרח לאותנטיים פחות. או במילים אחרות: מי שעושה האח הגדול, יקבל דמויות של האח הגדול. גל רובין, רפאלה, שי חי, הכל.
איל ברקוביץ' סיפר יותר מפעם שכשחקן, כשהיה על הספסל הוא רצה שהקבוצה שלו תפסיד, כדי שהוא יוכל לשחק. הצחיק אותו לראות את אלה שקופצים משמחה אחרי גול. ברקוביץ' הוא בעיני הכדורגלן הישראלי הגדול מכולם. שלושה דברים עשו אותו לכזה: ראיית המשחק, יכולת המסירה והאותנטיות. על המגרש, על הספסל, הוא העז להיות מי שהוא. כלומר לא לראות בעיניים. גם במחיר בעיטה לפנים. בעידן המצלמות של בן-שמעון סביר שהיה מקוטלג כבעיה, וזלאטן איברהימוביץ' כמרעיל בארות.
תכונות כמו קנאה, תסכול וכעס הן לפעמים הדבר הכי גדול שיש לספורטאי להציע. ובמילים אחרות: השריטה היא זו שהביאה אותו להיות מי שהוא. לגדולים מכולם יש בורות בנפש. הכי גרוע זה לנסות לקחת מהם את זה. אל תספרו לי, נבחרת ישראל, שאף אחד לא בא לקחת אלא לזהות ולשפר. עצם ההתבוננות, כמו בניסוי, היא לקחת.
זה ברמה העקרונית-מדעית, ועכשיו ברמה הרגשית: הרבה דברים הקדמה גוזלת מאיתנו. בואו לא נאפשר לה להפקיע חלק מהיכולת להרגיש את נפש האדם. בואו לא ניקח ממאמן כדורגל את היכולת לזהות תנודות בנפש השחקן דרך תנועה על המגרש ופיחות ביצירתיות. אבוי למאמן שנזקק למצלמות כדי להבין שהכוכב שלו מדוכדך. אתה עדיין איתנו, רב"ש, כן?
