יום קריר אבל נעים בשטוטגרט, אני עולה על המושב המרופד, אוחז בידית של ההגה הפיצפון, לא סוגר דלתות שאין, לא מכניס להילוך שאין, נותן גז באמצעות דחיפתה קדימה של ידית ברזל שחורה ארוכה שנמצאת משמאלי, ונוהג במכונית הראשונה שיוצרה אי פעם. בכלל.
"מכונית" יהיה אולי טיפה מוגזם, מדובר בתלת-אופן עם גלגלי ענק מהסוג שהיה פופולרי בעידן הכרכרות - שהרכב הזה, עקרונית, התבסס על אחת מהן - שאליו חיבר הממציא קרל בנץ ב-1886 מנוע בנזין עם צילינדר בודד, ארבע פעימות, הספק של 0.95 כוח סוס ומהירות מרבית מסחררת של 16 קמ"ש - רשם עליו פטנט, קרא לו "מוטורוואגון", והפחיד את סביבתו באמצעות הפלא שעורר בעוברים ושבים, קודם כל, חלחלה; כרכרה שזזה בלי סוס!
אני יושב על הדבר הזה עכשיו - למעשה על רפליקה מדויקת שלו. כי המקור מבוטח בסכום גבוה מהתקציב השנתי של שוודיה, וכולל איסור של חשיפה לאוויר שנושמים - מחזיק את המוט הקטן המחובר להגה הקטן, שכל נגיעה קלה בו מסיטה את הגלגל הקדמי הענק ימינה או שמאלה, מושך קדימה את ידית הברזל הגדולה, והדבר זז. קודם לאט, ואחר כך לאט, אבל עם הזמן אפשר לתפוס מהירות ולהיבהל מעצמך, כי רמת היציבות של הדבר - כרכרה גבוהה עם מרכז כובד שלקרוא לו "מרכז" יהיה מוגזם מאוד - מאותתת לי כי כל משיכה טיפה מופרזת בידית ההגה, והעסק מתהפך.
אבל זה תענוג גדול, כמובן. ומרעיש ומטרטר, איך לא.
אני חורש הלוך ושוב את רחבת מוזאון "מרצדס" הענק - כי אסור לרכב הזה, חוקית, לעלות על כביש. ומרגיש, בקלות, את הפליאה העצומה, הראשונית, סוף המאה ה-19, של רכב שזז בכוחות עצמו. סוּסלס. זה עולם חדש ובלתי נתפס - עולם שבו דברים יכולים לזוז בכוחות עצמם, ללא עזרת בעל חיים.
מימין, מכונית הפטנט של בנץ וכרכרת המנוע של דיימלר
(Mercedes-Benz AG - Mercedes-Benz Classic Communications, Mercedes-Benz AG)
אני חושב על ברטה בנץ, אשתו של קרל, שמחליטה יום אחד להדגים את יעילות ההמצאה של בעלה, ועושה את מה שדורות של ישראלים יעשו בעקבותיה: קופצת בשבת עם הילדים לאמא שלה. היא לוקחת את שניהם, עולה על המוטורוואגון, והם נעצרים בכל בית מרקחת בדרך כדי לקנות דלק (למעשה גז ליגרואין למצתי סיגריות), ובכל מזרקה כדי להביא מי קירור למנוע. בעליות הילדים דוחפים קצת, ובתום 16 שעות קצרות הם גומאים את 110 הק"מ שמפרידים בין ביתם שבמנהיים לבית סבתא בפורצהיים.
אשת חיל!
אני חושב על אשתי, שמתעצבנת שהאפל קארפליי באוטו שלה לא מראה, בו-זמנית, איזו תחנה מתנגנת ברדיו; זה באמת לא בסדר. מחדל של היצרנית. במרצדס זה לא היה קורה. לא, האנשים האלה היו עסוקים בשיפורים מתמידים בעיקר כי הם היו בתחרות עם עצמם; אחרי שגרטה בנץ לקחה את הילדים לסבתא, שמע על זה גוטליב דיימלר, הממציא המתחרה מאותו אזור, וחטף את החררה. הוא הרי עבד כבר תקופה עם המהנדס וילהלם מייבאך על מנוע בעירה פנימית משלהם, הם כבר חיברו אותו לכרכרה של ארבעה (לא שלושה!) גלגלים, רשמו פטנט, מכרו את העסק כמכונית יוקרה לסולטן מרוקו, שמעו מהמולטי-מיליונר חובב המרוצים אמיל ילינק שהכרכרה שלהם דפוקה ושצריך משהו נמוך ומהיר יותר עם בלמים טובים יותר, ייצרו עבורו ב-1902 רכב כפי שביקש, בשם "סימפלקס" (שב-1903 הגיעה למהירות 130 קמ"ש - נתון דמיוני לחלוטין אז), הסכימו לבקשתו לקרוא לה - ולכל 36 המכוניות שרכש מהם - על שם בתו, מרצדס, ועכשיו מה? קרל בנץ עם השטויות שלו?
רכב המשלוחים של בנץ משנת 1899
(Mercedes-Benz AG - Mercedes-Benz Classic Communications, Mercedes-Benz AG)
איך זה נגמר בסוף, כולם - לפחות בשטוטגרט - יודעים: נדרשה מלחמת עולם כדי שדיימלר ובנץ יתמזגו ב-1926 לחברה אחת שתיקרא מרצדס-בנץ. זה כבר לא יעזור לקרל בנץ וגוטליב דיימלר, שבחייהם ובמותם לא נפגשו על אף שעבדו בדיוק על אותו דבר, מרחק 100 ק"מ זה מזה.
אבל שניהם, יחד ובנפרד, הפכו את ה-100 ק"מ האלה מאירוע של 16 שעות נהיגה לקפיצה קטנה על הבוקר.
(באדיבות מרצדס)
***
אלה חגיגות 140 שנה למרצדס-בנץ - החברה שהמציאה את המכונית רגע לפני שהמציאה את מכונית היוקרה, ואז הביאה לעולם, בין השאר, את מנוע הדיזל במכונית, את כריות האוויר (30 שנות פיתוח), מערכות ה-ABS וה-ESP והכלוב הבטיחותי (אבל לא את חגורת הבטיחות! זה של וולוו דווקא), וכמובן את המרצדס G ואס-קלאס והמייבאך ועוד חלומות מוטוריים שאני אגשים מיד אחרי האקזיט; ולא נותר לי אלא להסתובב במוזאון מרצדס, בניין עצום ממדים המאכלס 160 כלי רכב מכל התקופות, עם מרצדסים באישונים.
בשנה הקרובה החברה עומדת לצאת, לרגל החג, עם מתקפת הדגמים הגדולה בתולדותיה. אבל בשנות העשרים, תור הזהב, מדובר בכלי רכב מוארכים, מבהיקים, יפהפיים, שעולים כמו בית - ואני מדבר על שנות העשרים של המאה הקודמת וגם הנוכחית. ועדיין קשה לי להבין איך הפכה החברה שהמציאה את המכונית לחברה שהפכה אותה, די מהר, לאירוע יוקרה מוחלט.
"'יוקרה' היא לא מה שאתה חושב", מסביר לי מרקוס ברייטשוורדט (עזבו, שהוא יבטא את זה), 65, אחד האנשים היותר בכירים והפחות שגרתיים בחברה, ומי שכבר הספיק להיות נשיא מרצדס באנגליה ואז בקנדה, ואז, במקום לפרוש, הקים את "מרצדס-בנץ הריטאג'", חטיבת המורשת של החברה. "לא הפכנו למותג יוקרה כי התכוונו להיות כאלה. פשוט באמצע המאה ה-19, דרום גרמניה היה אזור עני מאוד, בלי חקלאות או תעשייה, בלי מתכת או פחם בקרקע, ולכן הממשלות באזור התחילו לעודד הקמת בתי ספר פולטיכניים מקצועיים, והתושבים כאן אימצו את העיקרון הבא: אנחנו עניים מדי בשביל לקנות בזול! יש דברים רבים שנוכל לקנות רק פעם אחת בחיים, אז המוצר הזה צריך להיות טוב מספיק לשארית חיינו. זו צריכה להיות הטכנולוגיה הכי מתקדמת שלא תתיישן, עם הביצועים הכי טובים ועיצוב על-זמני. וזה העיקרון שבנץ ודיימלר ומייבאך נצמדו אליו - ובהמשך אנשים הבינו את זה כ'יוקרה', אבל הסיבה לזה הייתה מושכלת מאוד: שאנשים היו עניים מדי בשביל לקנות בזול".
זה הסבר מקסים ורומנטי - ואולי אפילו נכון - אבל בסוף, אני אומר לו, אתם בונים את הרכבים החלקלקים, המבהיקים והיקרים האלה בעולם שבו הסינים ממילא משטחים את המגרש, וכל אחד מציע סוג של יוקרה. אבל ברייטשוורדט לא מתרגש ואומר ואומר שהסינים לא מאיימים עליו ("אין שום דגל לבן בתרמיל שלי") כי אדם בגילו כבר ראה את הפלישה היפנית לתעשיית הרכב בשנות ה-80 באה והולכת.
"תן לי להגיד לך בצורה חסרת בושה מה מבדיל אותנו: שאנחנו, מאז 1886, מנסים לתת הכל. כל שנה, במרוץ לונדון-ברייטון אני נוהג שם בסימפלקס. מישהו שאל אותי פעם איך זה מרגיש לנהוג במכונית כזו, שיש לה חמש דוושות וחייבים להיות ממוקדים מאוד כל הזמן. והתשובה היא שזה הופך אותי מאושר אבל גם צנוע; כי זו מכונית בת יותר מ-125 שנה, וכל האנשים שהגו ותיכננו אותה כבר מתים, אבל המכונית עדיין שם. ואתה מסתכל עליה וחושב: אופס, מה אני עשיתי בחיים עד היום שבעוד 125 מישהו יסתכל עליו ויגיד: זה נהדר? וזה מכניס בך ענווה, וגם אמביציה לתת בעצמך כל מה שאתה יכול".
גולווינג SL300 המיתולוגית
(Mercedes-Benz AG - Mercedes-Benz Classic Communications, Mercedes-Benz AG)
***
ברייטשוורדט הוא גם סוג של גאון שיווקי; חטיבת "הריטאג'" שלו מחזיקה ב-1,200 מכוניות אספנות של החברה, בסדנה עצומה ויפהפייה שמשפצת, מתחזקת ומוכרת עבור אספנים כל מרצדס כולל חלפים נחוצים. וכל זה מרוויח לחברה יפה, כשהשיא נרשם לפני כשלוש שנים, כשאספן אנונימי רכש את אחת משתי מכוניות ה-SLR300 אולנהאוט קופה משנת 1955, ב-144 מיליון דולר.
הכסף, אגב, הועבר להקמת קרן של מלגות לסטודנטים בתחום של הגנת הסביבה. אבל ברייטשוורדט ממשיך מאז למכור - וגם לקנות פה ושם - את המכוניות היקרות ביותר של מרצדס: רכבי האספנות. זה לא מפריע לו להמר, עם הפנים קדימה, שהמכונית החשמלית עומדת לנצח הכל. "בעוד זמן קצר הטעינה תהיה קצרה בדיוק כמו מילוי בנזין בתחנת דלק, והפשטות, היעילות האנרגטית והתאוצה של המנוע החשמלי הן חסרות תחרות, ותהיה טיפש לא להשתמש בזה". אבל עד אז, הוא אומר, למרצדס יש כיסים עמוקים מספיק כדי לחצות את "התקופה הקריטית שבה צריך לקיים בו-זמנית שלוש טכנולוגיות: חשמלית, היברידית ובנזין".
לא היית חושב שכל ההמצאות החשובות בתחום המוטורי כבר מאחורינו?
"בעיניי מכונית היא עדיין הדבר הכי קרוב לטבע האדם. כי באשר תהיה, היא נותנת לך פיסת הגנה, בית וחופש לנוע לאיפה שתרצה מתי שתרצה. אני עדיין זוכר את היום שבו קיבלתי את רישיון הנהיגה שלי, את המכונית המשומשת הראשונה שלי - חיפושית צהובה, ואחריה אאודי איומה. בעולם המסודר מדי שלנו, מכונית היא עדיין המכונה שאנשים שולטים בה, נוהגים בה, מנווטים אותה, וזו הצורה ישירה של אושר".
המכונית האוטונומית כלולה בזה?
"התנסיתי בה לראשונה כבר כילד, כשההורים שלי נהגו בה לכל מקום. אבל אין לי עניין בזה. אני אוהב לנהוג".
אתה מדבר על חשיבות וייחודיות המותג. באיזה אופן כיום מותגי יוקרה מוטוריים נבדלים? ב.מ.וו, לקסוס, ג'נסיס, אפילו זיקר?
"ב.מ.וו זה סיפור אחר, היא חלק מהסיפור של דרום גרמניה, ופורשה היא השכנה ממול, ואאודי קרובה מאוד. ואנחנו מתחרים, נכון, אבל כולנו צמחנו מאותה קרקע. אנחנו מבחינתנו חלוצים טכנולוגית. כל דבר שלא יבוא, נעשה ממנו את המכונית הכי טובה בעולם. אם מחר יגלו דרך להניע מכונית בקולה זירו, אנחנו ניצור את הטכנולוגיה הכי טובה לעשות את זה".
ועדיין, בסוף מדובר בצורך האנושי ביוקרה. במותג.
"תשמע, כשהיפנים התחילו עם שעונים דיגיטליים, כולם אמרו: זה הסוף של השעון השוויצרי המכני. מה שאנשים לא הבינו הוא שאיש לא קונה פטק פיליפ כדי לדעת מה השעה. הם בביזנס אחר; ביזנס התכשיטנות, חידוד האישיות שלך, הוספת משהו לחייך שאתה אוהב ומשקף את הערכים שלך. מותגים רלוונטיים יותר, ואני מנסה להוסיף לחיי דברים שדרכם אני יכול לזהות את עצמי. ולכן, כשכולם משקיעים בתוכנה ושבבים - אז לא, אנחנו נשקיע בהנדסה מכנית ובשענות שוויצרית".
איזה מודל אתה הכי נהנה לאסוף או לשפץ?
"כל מרצדס SL או אס-קלאס, תהיה יום אחד דגם קלאסי נהדר. אבל אם אני צריך לבחור בין רודסטאר SL300 ופגודה (למעשה SL עם גג מתכת נפתח, שנראה קצת כמו גג של מקדש אסייאתי, שהחברה ייצרה בשנים 1971-1963- - ר"ש) – כשהראשונה עולה 1.7 מיליון יורו ופגודה טובה תעלה לך 150-140 אלף יורו, הייתי בוחר בפגודה. היא חלקה ויפה ואלגנטית וספורטיבית. תמיד אהבתי אותה".
***
הדבר הכי יפה בסדנת השחזור, הטיפול, הפירוק וההרכבה של מכוניות האספנות של מרצדס עומד שם עם דלתות פתוחות, שהן בעצם זוג כנפיים שמתרומם למעלה ומשווה למכונית מראה כללי של שחף. זו ה"גולווינג SL300" המיתולוגית, דגם שנוצר לראשונה ב-1952 כדי להחזיר את מרצדס לעולם המרוצים. הדלתות הייחודיות לא התחילו כגימיק שיווקי, אלא כאילוץ הנדסי כדי לשמור על משקל קל וקשיחות מבנית. עכשיו פיסת האומנות הזאת פשוט חונה כאן, ואני הולך לנהוג בה.
פרנק שייבנר, דובר מחלקת המכוניות הקלאסיות של החברה, מלווה אותי. אני מוזמן להתארגן במושב הנהג עם הריפוד המשובץ, להכניס להילוך ראשון, לפמפם קלות את המשאבה החיונית, ואז להתניע את מנוע ה-3,000 סמ"ק וששת הצילינדרים האלה שיודע להפיק כ-215 כ"ס. ואז זה פשוט נוסע. רעש המנוע בשרני ונפלא, ובדרך שרייבנר מספק לי את ההיסטוריה של הדבר הזה - שהפך, בעקבות בקשה של יבואן מרצדס דאז בארה"ב, מקס הופמן, לייצור סדרתי, הפעם עם דלתות רגילות אבל בדיוק עם אותו מראה ספורטיבי יפהפה, עם הזרקת דלק ומהירות שיכולה להגיע ל-260 קמ"ש. 1,500 חתיכות יוצרו, כולן עדיין קיימות - ועם שווי של 3-2 מיליון יורו למכונית כיום. אירוע לאספנים אמידים בלבד. ועבורי, לפחות לשעה הקרובה.
כשאנחנו חוזרים, הם מכניסים אותי למה שמכונה כאן "חדר הדרמות". המקום שבו לקוחות אמידים שהגיעו לסדנה עם דגם האספנות הנדיר שרכשו מתבשרים - לאחר בדיקה מדוקדקת, אם הדבר הזה שהשקיעו בו מאות אלפי יורו הוא מרצדס אותנטית או, חלילה, מזויפת. ולא חסרים מקרים.
"מותג זקוק לאותנטיות והיסטוריה, וזה מה שיש לנו - 140 שנות היסטוריה", ברייטשוורדט משנן לי.
זה בסדר גמור, 140 שנים - כולל כמה חשוכות במיוחד, שבהן שימשה מרצדס את בכירי המשטר הנאצי ("זה היה או להיות חלק מהשיטה, או להיות במחנה ריכוז", ברייטשוורדט אומר, "ואנחנו לא מסתירים את הפרק הזה") - הן, בשלב זה, הרבה יותר מנכס מותגי; הן נכס כלכלי. תנו להם עשור, ובשנה ה-150 מרצדס עדיין תהיה יקרה מספיק כדי שאנשים כמוני יוכלו רק לשאוף להיות עניים כמו תושבי דרום גרמניה בסוף המאה ה-19, ולהרשות לעצמם אחת.
