מדברים אצלנו רבות על מעמדו המידרדר של המאמן. עיקר האשמה מופנית מטבע הדברים לעבר הבעלים והיו"רים, שמרבים להתערב מקצועית בעבודתם של העומדים על הקווים ומחזיקים באצבע קלה על ההדק כשמדובר בפיטורים שלהם. אלא שלמאמנים עצמם יש חלק לא קטן באשמה, לפחות לאלה שנוטים לזלזל באתיקה המקצועית.
התפטרותו של ברק בכר הבליטה את התופעה על כל גווניה, של המאמנים שמכבדים את עצמם ושל אלה שלא. שלוש דקות אחרי ההודעה הדרמטית וסוחטת הדמעות (בעיקר שלו עצמו) בשידור חי בטלוויזיה, כבר עלו לחלל האוויר שלושה שמות של מועמדים להחליף אותו: כולם מאמנים עם חוזים במקומות אחרים. המועמד החם ביותר היה ברק יצחקי, למרות שאחר כך הנושא התקרר כשהתברר שאין לו סעיף שחרור מקבוצתו הקפריסאית. אתם מבינים, זאת הבעיה: הסעיף בחוזה. לא זה שיצחקי חתם רק לפני שלושה שבועות באנורתוזיס פמגוסטה. לא זה שהייתה התנגדות של אוהדים מקומיים להחתמתו והיו"ר שכב על הגדר בשבילו. לא זה שיצחקי היה מבזה את עצמו אם היה מבקש להשתחרר עכשיו למועדון אחר. תארו לעצמכם מאמן זר שהיה מגיע לחתום בקבוצה ישראלית ואחרי פחות מחודש רוצה לעזוב כי קיבל הצעה מפתה ממולדתו. אילו קיתונות של ביקורת הוא היה מקבל, ובצדק.
עכשיו המועמד הבכיר הוא עומר פרץ, וגם הוא מחויב בחוזה. יכול להיות שהמהלך הזה ייצא לפועל, אבל גם הוא ישאיר טעם מר בפה. בעיקר בזה של אוהדי הפועל פ"ת.
בצד השני נמצא בכר, שלקח אחריות והניח את המפתחות. ייתכן שהוא רק הקדים את המאוחר ומכבי חיפה ממילא הייתה מפטרת אותו, אבל זה רק מגביר את ההערכה אליו שוויתר על החוזה המובטח שלו. גם התגובה של רוני לוי להתפטרות הייתה מרגשת. ניכר היה שהוא ממש זועם על המהלך ועל הפגיעה בקולגה. הוא ידע שאם זה הגיע לבכר, המאמן המעוטר ביותר בישראל, זה יכול להגיע לכל אחד. גם אליו.
