כמאה דונם ממטעי הקיווי של קיבוץ מלכיה, כ-250 מטרים מגבול לבנון, נשרפו לחלוטין במהלך המלחמה והפינוי הממושך בצפון, וכ-400 דונם עצי פרי נעקרו בשל נזקי המלחמה. אבל למרות ההרס, עמית כהן, מרכז המטע, עומד בין העצים שניצלו ומשדר אופטימיות עם פתיחת עונת הקטיף.
יבול הפרי השעיר, שהופך ליותר ויותר אהוד בישראל, גדל מדי שנה, וזו כבר סיבה לאופטימיות זהירה. מגדלי הקיווי צפויים לקטוף כ-12 אלף טונות של פרי בשבועות הקרובים — עלייה של 20% משנה שעברה.
"חיי מדף ארוכים". ירון בלחסן (מימין) ועמית כהן
(אביהו שפירא)
בערב המלחמה המטע של קיבוץ מלכיה היה גדול פי שניים. כיום נותרו לקיבוץ 170 דונם מניבים בלבד. אבל כהן נוטע לשנים, ולא מאבד תקווה: "התחלנו לטפל במטע ולנטוע מחדש עצים רק בשנה שעברה. הישראלים אוהבים מאוד את הקיווי, זה גידול מושלם והביקוש אליו רק עולה".
העבודה הסיזיפית של החקלאים בקו העימות, שהמשיכו לטפל במטעים גם בזמן הלחימה וניסו לקטוף ככל שיכלו, נושאת כעת פרי. קטיף הקיווי בגליל ובגולן, שיצא לדרך בימים אלה, יימשך עד דצמבר. ירון בלחסן, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל, מלא בהתרגשות על כך שלמרות שינויי מזג האוויר ונזקי המלחמה — היבול הארצי שובר שיאים. "בשנים האחרונות חל גידול בשטחי המטעים של הקיווי, וכיום הם פרוסים על כ-3,700 דונם בעיקר בגליל העליון, בגליל המערבי וברמת הגולן".
הפרי, שמיועד כולו לשוק המקומי, ימשיך להיות זמין על המדפים חודשים ארוכים. לדברי בלחסן, "אפשר יהיה למצוא את הקיווי בשווקים גם עד תחילת הקיץ, הודות למחקר ופיתוח לחיי מדף ארוכים במיוחד". איכות הקיווי הישראלי היא בין הגבוהות בעולם, מאחר שבישראל קיים שילוב של תנאי אקלים אידיאליים, והיכולת להאריך את משך זמן הגידול של הקיווי מבלי לפגוע באיכותו.
הקיווי, שהגיע לישראל מניו זילנד בשנת 1974, נחשב לפצצת בריאות שזוכה לביקוש שיא לקראת החורף. יש האוכלים אותו אפילו עם הקליפה. "הקיווי הוא בין הפירות העשירים ביותר בנוגדי חמצון ובכמות של ויטמין C המומלצת לאדם לצריכה יומית", אומר בלחסן. הוא מעמיד את הפרי הירוק, בלי טיפת התנצלות, בתחרות מול עמיתו, פרי ההדר הכתום: "בקיווי אחד יש כ-100 מ"ג ויטמין C, כמות הגדולה פי שלושה מאשר יש בתפוז", הוא מעיד בפה מלא. בקיווי, כמובן.
