קשה לראות את "האהבה היא עיוורת" של נטפליקס, שהעונה החדשה שלה עלתה לאחרונה, בלי לחשוב על תוכניות השידוכים הישראליות. הפער מתחיל כבר מול הארון. באמריקה אישה בוחרת שמלה לדייט עם גבר שלא יוכל לראות אותה. בכל זאת, היא באה לטלוויזיה. ב"חתונה ממבט ראשון", בחור יודע שיראו אותו, גם אשתו הטרייה, גם ההורים שלה וגם חצי מדינה, ונכנס למסעדת יוקרה בגופייה שקונים במבצע של שלוש במאה.
ב"האהבה היא עיוורת" הרווקים והרווקות יוצאים לדייטים בתאים סמוכים, כשקיר מפריד ביניהם. הם יכולים להכיר כמה מועמדים, להמשיך עם מי שמעניין אותם ואפילו לכרוע ברך. רק אחרי הצעת הנישואים הם רואים לראשונה עם מי התארסו. בהמשך הם עוברים לגור יחד, מכירים את המשפחות ומתכננים חתונה שבה כל אחד עוד יכול להגיד לא. הסידור הזה מספק את אחד הרגעים הטובים בריאליטי. אחרי שעות של הצהרות על כמה המראה החיצוני חסר חשיבות, הדלת נפתחת. אבל בדרך כלל אין אכזבות: באמריקה רווק יודע שהוא חייב להשקיע במראה שלו, והוא לא עסוק בלהאשים את כל העולם בצרות שלו. חיוביות רעילה ומוגזמת? אולי.
בארץ זה היה עובד? "האהבה היא עיוורת"
גם על רגשות אין תחרות. אצל האמריקאים נדמה לפעמים שמספיקה שיחה אחת בשביל להתאהב. לא תמיד זה מאוד משכנע, אבל לפחות מישהו מוכן להסתכן ולהגיד שהוא רוצה את מי שיושב מעבר לקיר. ב"חתונמי" אפשר לצחוק עם אישה שעתיים בארוחת ערב ולחזור עם המסקנה שצריך לבדוק אם יש כאן "משהו". מה עוד צריך לבדוק.
הערב עולה גם סדרת השידוכים החרדית "ווארט" - סדרה קטנה ועדינה שמתאימה כמו כפפה להלך הרוח הישראלי השמרני. יש משהו חביב בכך שבתוכנית החרדית לפחות כולם יודעים בשביל מה באו. דווקא ב"חתונמי", אחרי שכבר עמדו מתחת לחופה, מתחילה המבוכה הגדולה סביב האפשרות שמישהו פה אשכרה מעוניין במישהי. מבין תוכניות השידוכים המקומיות, רק "אהבה חדשה" מצליחה איכשהו לתת פייט לנטפליקס. גם שם מגיע הרגע שבו צריך להחליט אם ממשיכים יחד, ויש עוד אדם בחדר שמחכה לתשובה.
ב"מתי נתאהב" של כאן 11 חסכו למשתתפים אפילו את אי-הנעימות הזאת. כל אחד יושב בנוחות בחדר השינה שלו ומסביר למצלמה מה מוריד לו. תמונה גרועה באפליקציה? שמאלה. תמונה טובה מדי? מתאמץ. אחרי ערב עם ועדת הקבלה הזאת, קצת דואגים לבחור שהתלבש יפה לדייט. גם השקיע, גם יצא מהבית, ועכשיו לך תוכיח שאתה דווקא לא מתאמץ. בנטפליקס, להתאמץ להרשים הוא דווקא דבר מאוד חיובי.
בסופו של דבר, זה ההבדל בין החלום האמריקאי לאפרוריות הישראלית: אצלם לא בושה להתאמץ כדי להצליח, לא בושה להתאכזב, לא בושה להרים לעצמך. אצלנו מעקמים פרצוף אם התמונה בטינדר צולמה ע"י צלם מקצועי. זה נראה "נואש".
בקטנה
הקמפיין של ערוץ 14 נגד הח"כ הצעיר יונתן שלו (ממפלגת "ביחד") והביקורת על זה שהוא "נעלם", מרגיש מאוד אותנטי. בכלל לא נראה שסימנו שם מישהו ומנסים ללחוץ עליו.
