טוקיו הייתה אורנגאוטנית ג'ינג'ית מתוקה, סקרנית ומלאת חיים. היא חיה בחצר יחד עם שני הוריה, אימא טאנה ואבא רחמים, לצד האורנגאוטן סאטו, וקופי הגיבונים. היא אהבה להשתובב, להיתלות על חבלים וענפים, להתנדנד, לטפס ולחקור את סביבתה.
המטפלים סיפרו שהיא נהנתה ממשחקי מים, גילתה עניין רב בכל מה שהתרחש סביבה ותמיד חיפשה דרכים ליצור קשר ולתקשר עם המטפלים שהכירו אותה מיום לידתה. הם הכירו כל תנועה שלה, כל מבט, את המשחקים שאהבה ואת הדרכים המיוחדות שבהן ביקשה תשומת לב. עבורם היא לא הייתה רק אורנגאוטנית צעירה, אלא בעלת חיים שגדלה לנגד עיניהם, ושאליה נקשרו בקשר עמוק במיוחד.
"טוקיו הייתה דמות אהובה ומשמעותית לצוות". טוקיו ואמה טאנה
(שי פרי)
לידתה הייתה אירוע מרגש במיוחד בספארי ברמת-גן. זו הייתה המלטת האורנגאוטן הראשונה במקום לאחר 11 שנים. האורנגאוטנים נמצאים בסכנת הכחדה חמורה בטבע עקב כריתת יערות בבורנאו וסומטרה, והספארי לוקח חלק פעיל בתוכנית הרבייה האירופאית (EAZA) לשימור. לכן האובדן של טוקיו הוא לא רק אישי אלא עולמי.
לפתע, טוקיו השתנתה
הקשר בין אורנגאוטנית לאמה הוא מהקשרים הממושכים והמשמעותיים בעולם בעלי החיים. גורי אורנגאוטן נשארים לצד אמותיהם במשך שנים ארוכות ולומדים מהן כיצד להתנהל, למצוא מזון, לטפס ולשרוד עד שהם עצמאיים לבד ועוזבים להתחיל את חייהם הבוגרים. בגיל חמש טוקיו עדיין הייתה בשלב שבו הקשר עם אמה הוא חלק מרכזי בחייה.
ואז, באופן פתאומי, משהו השתנה. טוקיו, שבדרך כלל הייתה פעילה, הראתה סימני מצוקה והתנהגה באופן חריג ומדאיג. היא בקושי התרוממה, שכבה כמעט ללא תנועה ושאר חברי הקבוצה היו סביבה בדאגה. עבור המטפלים שמכירים את ההתנהגות הרגילה שלה השינוי הפתאומי הדאיג אותם מאוד. הם הקפיצו את הצוות הווטרינרי שערך לה בדיקות ראשוניות. היא קבלה נוזלים ותרופות והשיבו אותה לאמא טאנה, שתדאג ותהיה עם הבת שלה. אלא שמצבה של טוקיו המשיך להידרדר ולא נשארה להם ברירה, והם לקחו אותה לבית חולים וטרינרי לאשפוז. טוקיו קרסה מהר מאוד ונאלצו לבצע בה החייאה.
"היא הייתה במצוקה מאוד קשה", סיפרה דניאל דגני, מטפלת במחלקת הקופים. "זה היה נורא. אימא שלה נתנה לנו לבוא אליה. הם הבינו. טאנה נתנה לטוקיו ללכת אלינו. היא הייתה בביתן והם הסתכלו לכיוון שלה. הם היו שקטים ורגועים. כאילו הבינו שכרגע אנחנו מטפלים בטוקיו". בסופו של דבר, למרות מאמצי הווטרינרים, טוקיו נפטרה.
"אבל דומה לשלנו"
"היה לנו מאוד חשוב שהם יוכלו להיפרד, להבין שהיא מתה. שלא יחשבו שפתאום העלמנו אותה כדי לשמור על יחסי אמון איתם", הסבירה דגני. "פתחנו לטאנה ולרחמים את הדלת כדי שיוכלו להיכנס ולהיפרד. טאנה נכנסה, הרימה את השמיכה, הסתכלה על טוקיו. ראתה שהיא לא בין החיים. ויצאה מהר מהר מהר. רחמים לא העז להיכנס. אבל הוא ישב והסתכל. כאילו הוא לא הבין. בטבע יש להם טקסים של פרידה. זה דבר מתועד. היה לנו חשוב שיבינו שהיא מתה".
ד"ר ג'ייקוב דמביצר וד"ר דרור בן עמי מאוניברסיטת תל אביב, חקרו את התפקיד של אבל אצל בעלי חיים, שיש לו תפקיד חשוב בחיזוק הקשרים בין חברי הקבוצה. אז האם בעלי חיים יכולים להרגיש עצב בעקבות מוות של קרוב משפחה? "כולם יגידו משהו אחר", אומר ד"ר דמביצר. "אני הייתי אומר שזה אבל שדומה לשלנו. אנחנו מתכנסים כשעצוב וכשקשה להיפרד. וכשבע"ח מתכנסים סביב הפרט שנפטר הם יכולים, בין היתר, לדעת מה הייתה סיבת המוות, מה קרה, ומה קורה עם פרטים אחרים בסביבה".
נשאלת השאלה איך אנחנו יודעים שמה שאנחנו רואים הוא אכן אבל, כמו בפרידה של טאנה מטוקיו, או שמא מדובר בפרשנות אישית שלנו כבני אדם? "ראיתי עשרות סרטונים בנושא", תיאר ד"ר דמביצר, "תמיד נוכל לומר שזו רק פרשנות. אחת התמונות המנצחות בנשיונל ג'אוגרפיק הייתה של פיל שסחב את הצאצא המת שלו. הייתה נקבת לוויתן קטלן שסחבה את הגור שלה שמת 17 יום. לא נוכל לומר אף פעם בוודאות, אבל אנחנו מגיעים לשלב שקשה לומר שזה לא קיים".
אף אחד מהמטפלים לא הצליח לעצור את הדמעות כאשר טאנה נפרדה מטוקיו. יהונתן סמוכה מנהלת מחלקת הקופים בספארי, סיפרה כי "אישית, את טוקיו הכרתי משהייתה בת שעתיים וחצי. היא הייתה דמות אהובה ומשמעותית לצוות וזכתה לתשומת לב רבה מצד המטפלים וקהל המבקרים. ראינו אותה גדלה, לומדת ומתפתחת ומתבגרת לאט לאט וכבר התחלנו לדבר על זה שבעתיד הלא מאוד רחוק היא תתחיל חיים חדשים ומשפחה משלה".
לדבריה, "הפרידות האלה, במיוחד הפתאומיות, הן החלק הקשה ביותר של המקצוע שלנו וגם אחרי כזאת חוויה אינטנסיבית ומאתגרת אנחנו מנגבים את הדמעות וממשיכים. אין לנו אפשרות לעצור. פשוט ממשיכים לטפל ולעשות את הטוב ביותר האפשרי עבור בעלי החיים שלנו, גם כשהדמעות עוד לא יבשו".
