בחודש שעבר שהיתי באמסטרדם כשבוע לרגל פסטיבל מוזיקה אלקטרונית. פגשתי שם זוג אמסטרדמים חביבים שהכרתי ביורו 2024 שנערכה בגרמניה. ההולנדים הגיעו עם האוטובוסים שלהם, הבגדים, הכובעים הכתומים, צבעי הפנים, המוזיקה שלהם. הם כבשו כל עיר גרמנית שהגיעו אליה כשמילאו את הרחובות ורקדו מימין לשמאל בריתמיקה של מתעמלות אמנותיות (רק עם כמה ליטרים של בירה במערכת הדם), והדביקו את המקומיים האנמיים וכל מי ששהה שם בשמחה בילט-אין שלהם.
הם ביקשו שאראה להם תצוגות עידוד של קהל ישראלי. הם התלהבו מכמה קבוצות, אבל נפלו מהספה כשהראתי להם את קונצרט העידוד של אוהדי הפועל ת"א ברחובות. "זו אליפות", הם אמרו לי. אז זו סיבה אחת, הנעימה, מדוע הפועל תיקח אליפות. כי מגיע לאוהדים שלה על ההליכה במדבר, על הכוריאוגרפיה, על האהבה הכנה.
אבל יש עוד סיבות. אדמונד ספרא רכש את הפועל ב-2024. יש אנשים כמותו, שיורשים מיליארדים והופכים אותם להרבה מיליארדים. ספרא הוא ווינר. הוא לא קונה קבוצות בשביל קורות החיים. בשביל זה יש לו מניות בנייקי ומאסטרקארד. הוא קונה כדי לנצח, להיות אלוף, להסתכל למעלה בטבלה ולראות שממה. במילים אחרות: ספרא הוא מכביסט.
זה מה שספרא (והמקבילה שלו בכדורסל של הפועל) עושים מאז שרכשו את הקבוצות שלהם: הם מנקים אותן מ"הפועליזם". מהברדק הניהולי, מהעסקנות. הם משקיעים הון מכספם הפרטי עבור חיזוק, מעמידים תקציבי שיא, לא חוסכים שקל על תשתיות. במקום שהאוהדים שלהם יתפארו ויהללו ויכתבו שירים על הלוזריות רבת השנים, הקבוצות שלהם התחילו לנצח בתוספת של התוספת. ככל שהמכביזם של שמעון מזרחי דולדל, ככה התגבר המכביזם של הפועל. ככל שהמריבות במכבי הפכו ליותר קולניות, ציבוריות ומכוערות, ככה בלט השקט התעשייתי של הפועל. במשך שנים לעגו אוהדי הפועל למודל המכביסטי. זה נראה להם תאגידי, מנופח, מסודר. מה להם ולזה. הפועל תמיד הייתה קבוצה של שחקנים עצומים, והתנהלות אפסית. האוהדים של הפועל תמיד רצו לבעוט בממסד. הם מסתכלים כעת בראי ורואים ממסד.
זו רק הודאה. זה לא נורא. יש להפועל את אליניב ברדה, זרים מצוינים, תלכיד קבוצתי. היא בטח תיקח אליפות בשנייה האחרונה, כמו בפעם האחרונה שבה לקחה אליפות, עם גול בשנייה האחרונה של המכביסט ערן זהבי.
